המחאה לא זקוקה לאינקויזיציה ! על תבונה ואתיקה

אני ארז רביב, חבר בדרור ישראל ומתגורר בשכונת הדר בחיפה.

בשעות אלו ממש אני נהיה מאוכזב ועצוב עם כל מהלומה נוספת בויכוח הפנימי בין הגופים השונים במחאה, תוך שלילת האחר ורצון להוציאן מחוץ לגדר.

גם לי יש מחלוקת עם הרבה קבוצות המשתתפות במחאה, אבל המעבר לכיוון של ציד מכשפות טהרני, הוא פסול בעיני ומזיק מאוד.

לפי אריך נוימן, מחבר "פסיכולוגיית המעמקים", הרצון להכפיש/להשחיר/לסלק אדם מחוץ למחנה נובע מהרצון להרגיש טהור ונקי מכל רבב. הגליית ה"מושחתים", "העסקנים", "אינטרסנטים" משרתת את הרצון הרגשי העז להרגיש בלתי-נגוע בשום מידה בתופעות נגדן יוצאים.

אני לא אומר שאין שחיתות, עסקנות ואינטרסנטיות. יש גם יש, אבל צריך להכניס את הדברים לפרופורציה. "מצעד האשמה" מורכב קודם כל ממי שיש לו הכי הרבה כח ומשתמש בו להגדלת פערים חברתיים ולסכסוכים בשיטת "הפרד ומשול" – וכעת אלו ממשלת נתניהו וחוג תומכיה. אך האם הדבר הזה מצדיק חרם בעל גוונים הטחות אשמה עזות כלפי מי שבא איתה בדברים ?

מכאן ועד לשם, המרחק (צריך להיות) ענק. ראיתי שיש אנשים שלא רוצים יותר למחות ביחד עם התאחדות הסטודנטים בראשות איציק שמולי, כי לפי דעתם האיש "אינטרסנט", "מכר את נשמתו לטייקונים", או כי הכריז "היכן שתהיה אלימות, הסטודנטים לא יהיו" ואולי השחיר את הרוב שיצא לרחוב ולא היה אלים. איני יודע מה נכון בוודאות, וגם אם הכל נכון, אז מה ? כמה מהר שכחנו את הצעת השוחד של הממשלה לסטודנטים בתחילת הדרך, ואת הסירוב שלהם לקבל אותה ? זו בחירה שלדעתי הוסיפה תנופה ערכית וציבורית למחאה ולהפגנות. הרי הביקורת הטהרנית היא אינסופית – אלו רוצים רק דלק, ואלו רק דיור ציבורי, ואלו צבועים, ודה-מארקר בהחלט ממריץ את המחאה, אבל רק כדי לעשות סיבוב על המחאה לשם חיזוק ההפרטה וגם נתניהו מגייס אותה כדי להעביר את הוד"לים, ודרור-ישראל תומכים בעופר עיני. והנה ה"סמרטוט האדום" התורן. הרי ידוע יש אקסיומה ש"האיש מושחת" ו"מה לו ולמחאה ?". לדעתי האישית ההישגים הכי גדולים במחאה עד עתה, בפרמטר של השפעה על החלטות הממשלה, נעוצים במהלכים אותם הובילה ההסתדרות, שלראשונה השביתה את המשק בנושא עובדי הקבלן. ייתכן שאני טועה, אבל אם נשאיר לרגע את הגיליוטינות בארון, אולי נגלה שיש עוד אפשרויות לבחון את המציאות.

שחיתות

השחיתות היא תופעה חמורה, אבל גם אותה אי אפשר לקבל כשיקול בלעדי. בואו לא נשכח איך פעם היה לנו ראש ממשלה שנחשד בחשדות פליליים חמורים, ועימו שר אוצר שהורשע בגניבה של מיליונים, ואילו נתניהו, ללא רבב של הרשעה בשחיתות בינתיים, חמור מהם בגישתו האידיאולוגית. בכל פעם שהוא בשלטון, הוא מסיט מיליארדי שקלים יותר מקודמיו לטובת החזקים ועל חשבון החלשים. אין לגזור כאן כלל כאילו עדיפים מושחתים פרגמטים על אידיאליסטים קיצונים, אלא להבין שבמדינת ישראל היום טוהר המידות בפוליטיקה הוא מצרך נדיר והבחירה שלנו צריכה להיות בחירה יחסית, באפשרות הפחות גרועה. לא כל פוליטיקאי מוניציפאלי או חבר כנסת, שלוקח חלק במערכת הקיימת, הוא אויב האומה.

מפגש בין מחנות פוליטיים יריבים

ח"כ אריה אלדד אינו אדם חביב עלי. איני מסכים עם רוב דיעותיו וחלקן מסוכנות בעיני, אך במאבק להעלאת חלקה של המדינה ברווחי הגז והנפט עמדנו באותו צד, וכן בקואליציה של המאבק נגד הפרטת קרקעות המדינה. אני לא רואה בזה התקרנפות, או מכירה של עקרונות – אני הפגנתי רק בעד דעותיי ללא התפשרות. יש כאן ביטוי חיובי של דמוקרטיה – היותך רוב או מיעוט הוא מצב דינאמי ומתחלף, בהתאם לנושא, או לשינויי עמדות בציבור ויריב בנושא אחד, הוא שותף לגיטימי בנושא אחר. אני לא תומך בסחף כמו זה שעבר על מפלגת העבודה תוך התרוקנות מעמדותיה והיצמדות כעלה תאנה מדיני בקואליציות ימין, אבל לא כל חיבור עם היריב הוא פסול באופן קטגורי ובטח שאין להחרים גורמים בתוך אותו המחנה. שונות ומחלוקת פוליטית איננה ניגוד קוטבי בין בני האור לבני החושך.

גורמי מימון

גם זו סוגייה רגישה מאוד לביטויי טהרנות. כנראה שלא הספיקה למחנה השמאל המתקפה מימין לגבי מימון מחו"ל, בעוד שעמותות הימין מקבלות הרבה יותר כסף מחו"ל, ועם פחות שקיפות, ויש מי שרוצה להחרים כל גוף או אדם המקבל כסף ממי שסומן כסמל הרוע המוחלט – טייקון או גורם פוליטי. אני לא חושב שזה אוטומאטית פסול לקחת כסף מבעלי ההון בישראל, באם הם תומכים במטרה שאני מקדם מכספם האישי ולא של החברות בשליטתם, ואם הם מבינים שאין לי שום כוונה למתן את הביקורת שיש לי על פגיעתם בחסכונות הציבור, חילוצם ב"תספורות חוב", וניצולם את משאבי הטבע והחברה. אז נכון, גם כשאין מחויבות פורמאלית, מתן כסף עלול לטפטף לתוך השיקולים של מקבל התרומה, ומותר להעביר על כך ביקורת, אבל מתן תרומה לא אומר אוטומאטית שמישהו "קנה" ארגון מחאה ומעכשיו הוא חלק פעיל מ"ציר הרשע" ושאין לבוא איתו במגע. ההסתכלות השטחית כאילו למחאה יש רק אינטרס אחד ברור וכנגדה כל יריביה מאוחדים סביב אינטרס הפוך היא שטחית ולא תואמת את המציאות.

לגיטימציה ציבורית

כשפעיל מחאה נפגש עם שרים בממשלה זה הימור – הוא נותן קרדיט ולגיטימציה לשר, אבל גם השר נותן לגיטימציה לפעיל, שכן הוא נפגש גם איתו ולא רק עם לוביסטים מוצהרים וסמויים. זוכרים שבנימין זאב הרצל נפגש עם בכירי השלטון באימפריות הריאקציונריות טורקיה, גרמניה ורוסיה, ולמעשה, לא קיבל מהם שום צ'ארטר פוליטי על ארץ ישראל ? אך במעשים אלו, הוא השיג דבר חשוב מאין כמוהו – הוא השיג לגיטימציה ציבורית לעם היהודי ולתנועה הציונית להופיע כסובייקטים פוליטיים – כגורמים שיש להיפגש איתם, שיש להם מה לתת ולקבל והישג זה הוא הישגו יוצא הדופן – להעמיד את העם היהודי על מפת הפוליטיקה העולמית. לכן המוכנות להיפגש עם יריב פוליטי, אינה תמיד שאלה אתית, אלא גם שאלה של תבונה – לטובת מי המפגש הזה ישחק בטווח הארוך וגם כיצד נבון לנהוג במהלכו ?

בלבול הציבור

אנשים רבים בישראל מזדהים באופן כללי עם השאיפה לצדק חברתי ורואים בפערים החברתיים בישראל חולי עמוק, והם אינם מאורגנים בשום ארגון ולא ערים לדקויות ולניואנסים של קבלת ההחלטות בכל אירוע ואירוע וזיהוי מיהו "פעיל שטח" ומיהו "ארגון אינטרסנטי". כל המאמץ לסמן באופן בלתי מתפשר מי מייצג את "המחאה האמיתית" ומי הוא רק "המחאה המדומה" מקשה על אנשים להצטרף, מבלבל את הציבור ומסיט את הביקורת מאנשי השלטון לעבר המאבק הפנימי בתוך המחנה.

אז מה כן ?

·       להחזיר את הדיון לגופן של עמדות ולא לסימון אישים/ארגונים כמצורעים.

·       לעשות מאמץ לשלב במחאה אנשים שלא היו בה עד כה, ולא לריב על תשומת הלב של מי שכן.

·       לגייס משאבים כספיים מכל מי שמזדהה עם המטרה הכללית, בלי להתפשר על העמדה עקב כך.

·        לגייס כמה שיותר תמיכה פוליטית מאזרחים יחידים, ועדים, תנועות, ארגונים, מעסיקים, אנשי תקשורת, פקידי ממשל – בדיוק מי שמופקד היום על המערכת הקיימת ומחזיק בידיו את הכח לשנותה באורח דמוקרטי – רדיקאלי בתוצאות וסולידי באמצעים.

·       לכבד את המחלוקות בתוך המחנה, ולעמת את הדיעות השונות, בלי להחרים או להחליש את המחנה.

·       לצאת ולהפגין !

בסופ"ש הקרוב אשתתף באירועי המחאה בחיפה עם מגוון פעילים מקומיים וכל מי שיצטרף, בזמן שחברי לתנועה, כמו גם ישראלים רבים אחרים יפגינו במוצאי שבת בתל אביב. ריבוי האירועים עלול לפצל את הכוחות, רק במידה ואנחנו מושכים בשני קצותיו של אותו חבל דק של פעילים קבועים. לעומת זאת, ריבוי האירועים יכול להיות מנוף כח, אם נשכיל לגבש הסכמה ולהגדיל את קאדר האנשים שרוצים לחולל מפנה חברתי אמיתי בישראל.