מאי חנוכה ?

"כשאנו באים לחפור מתחת לחג לאומי אנו מוצאים תחתיו שכבה תחת שכבה ורובד מתחת לרובד"

(חיים נחמן ביאליק)

חג החנוכה כולל בתוכו כמה סיפורים שונים, וכל סיפור מייצר סממנים מסויימים בחג.

במאמר הזה אנסה להתחקות אחר חלק מהם ודרכם לתאר סיפורים מתחרים מרבדים שונים:

השם - "חנוכה"

מועד החג - כ"ה בכסלו

חגיגת האור

מאכלי השמן

משך החג - 8 ימים

צירוף המרכיבים ליחידה תרבותית

לאירועים של תקופת החשמונאים ולחג החנוכה יש אזכורים בתעודות רבות - בספרי החשמונאים (א' וב', השונים זה מזה), בגילויים ארכיאולוגיים ובמקומות שונים בכתבים היהודיים. הסיפורים המרכזיים המרכיבים את חג החנוכה בגרסתו הישראלית הם:

א.     חג האור - החג הפגאני העונתי הקדום

ב.     נס פך השמן וחנוכת בית המקדש - המיתוס הדתי

ג.      גבורת החשמונאים על היוונים - האירועים ההיסטוריים

ד.      החג הלאומי המודרני (בפרשנות הציונית)

השם חנוכה מתייחס לתאריך חנוכת בית המקדש המחודש ע"י החשמונאים, אולם אין הוא מסביר באיזה תאריך קרה הדבר. (הפירוק חנוכה = חנו בכ"ה בכסלו הוא פרשנות מאוחרת)

ספר החשמונאים א' שייך ל"ספרים החיצוניים". המקור העברי לא נשתמר וכיום הוא מצוי בדינו בזכות תרגום ליוונית, שנשמר בידי הכנסייה הנוצרית. ושם נכתב כך:

"... וישיכמו בבוקר בחמשה ועשרים לחודש התשיעי הוא חודש כסלו בשמונה וארבעים ומאה שנה: ויקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו: בעת וכיום אשר טמאוהו הגוים בעצם היום ההוא נחנך בשירים ובנבלים ובכנורות ובמצלתיים..." (ד', 54)

מכאן ניתן להסיק שבית המקדש המטוהר ע"י החשמונאים באותו תאריך (וכשנתיים או שלוש שנים לאחר) שהיוונים טמאו אותו, וזאת כאקט סמלי של היפוך היוצרות. אבל האם היוונים בחרו בכ"ה בכסלו באופן מקרי ?

למלחמת החשמונאים והיוונים קדם מאבק ממושך מבחינה כלכלית ותרבותית. אופיו של ההלניזם היווני הוא אופי של הלבשת התרבות היוונית כ"תרבות-על" הניצבת מעל שלל של תרבויות מקומיות, המקבלות מעמד נמוך ממנה בהיררכיה התרבותית. מכאן, יש מקום לסברה שהיוונים בחרו בתאריך הזה בעצמם באופן סמלי, מפני שחל שם חג קדום אחר - פולחן השמש או פולחן אל השמש.

אחד ממופעי פולחן השמש לאורך השנה, מתרחש בסמיכות לחנוכה, לקראת היום הקצר בשנה. במקורות שונים התקצרות משך היום מסמלת את גסיסתו של העולם ועל האדם מוטל התפקיד של "להחזיר את השמש" במעשה מאגי של יצירת אור ע"י הדלקה טקסית של משואות או מדורות. פולחן השמש או אלי השמש בתקופה זו מופיע בצורות שונות בהרבה תרבויות במזרח הקדמון. סימנים לפולחן זה פעפעו לתוך הפולחן העברי והיהודי ויש מספר מקורות המעידים על כך.

בספר יחזקאל יש אזכור מעניין לחדירת פולחן השמש ליהודה:

"וַיָּבֵא אֹתִי, אֶל-חֲצַר בֵּית-יְהוָה הַפְּנִימִית, וְהִנֵּה-פֶתַח הֵיכַל יְהוָה בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ; אֲחֹרֵיהֶם אֶל-הֵיכַל יְהוָה, וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה, לַשָּׁמֶשׁ. " (יחזקאל, ח', ט"ו)

באגדת חז"ל מופיע הסיפור הבא :

"לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר: "אוי לי! שמא בשביל שסרחתי  - עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! " עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר: "מנהגו של עולם הוא" - הלך ועשה שמונה ימים טובים ..." (בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמ' א')

כלומר, חז"ל ממש מאזכרים כיצד מיסד האדם הראשון את חג האור הפגאני בשני מחזורים באורך 8 ימים ומחזקים את הסברה שחג בן 8 ימים כבר היה קיים מקדם באותו מועד או בסמוך לו. הגיוני להסיק שגם השימוש באור מקורו מאותו חג קדמון של פולחן השמש.

מאכלי השמן

מקובל לחשוב שמאכלי השמן באים להזכיר את האגדה על נס פך השמן בזמן חנוכת המקדש. אין להתעלם מהעובדה שמסיק הזיתים מסתיים כמה שבועות לפני חנוכה ובזמן זה כותשים את הזיתים ומפיקים מהם את השמן המשובח.

אורך החג

סברה נוספת למשך החג קשורה במקור מפרק י' של חשמונאים א': 
" את שמנת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג סוכות בהרים ובמערות כחיות השדה: ועל כן עץ עבות ובענפי הדר וב(כפות) תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו..."

מפני שבזמן חג הסוכות היהודים היו נרדפים (כחיות השדה) ובית המקדש היה טמא לא יכלו לחגוג את החג כהלכתו ואילו אחרי שנכבשה ירושלים וטוהר בית המקדש ניתן היה לחגוג את חנוכה כשחזור של חג הסוכות האבוד (באמצעות ענפי הדר, כפות תמרים ועץ עבה כלשהו), אשר גם במרכזו נמצאת העליה לבית המקדש.

צירוף המרכיבים ליחידה תרבותית

שחרור ירושלים, הניצחון של החשמונאים על היוונים , הינה מאורע היסטורי חשוב ומפעים דיו כדי להיחשב לנס דתי בפני עצמו. חידוש עבודת המקדש מספיקה כדי להצדיק קיומו של חג חדש. אם כך, מאיך צמח הסיפור על נס פך השמן ?

האזכור לנס הזה נמצא במקור התלמודי "מאי חנוכה ?"

"מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. " (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמ' ב')

מהיכן נוצר הצורך להוסיף נס על נס ?

מקור תלמודי זה הוא מקור די מאוחר. הביטוי "מלכות בית חשמונאי" מתייחס בהכרח לתקופה מאוחרת בכמה עשורים לפחות, מפני שבין טיהור המקדש למיסוד החשמונאים כבית מלוכה עברו כמה עשורים של מאבקים צבאיים ודיפלומטיים. במקורות מוקדמים יותר אין שום תיאור של פך שמן ואף לא של מנורה, אלא של שמונה שפודי ברזל גדולים שהדליקו בהם נרות ומשום כך שמונת ימי החג. בנוסף, נשאלת השאלה מדוע ספרי החשמונאים לא נשמרו במקור העברי ומדוע חג החנוכה מוזכר באופן מצומצם (יחסית) בתלמוד ? הסיבות קשורות להבדלים היסטוריים, ואידיאולוגיים.

בתקופת בית שני התקיים מאבק על הנהגת העם היהודי בין משפחות האצולה הכהנית לבין החכמים, שרק חלקם באו ממוצא כהני, וחלקם היו אנשי עמל וזוהו יותר עם דלת העם, מאשר עם אצולה עשירה. משפחת חשמונאי היא משפחה כהנית בינונית במקומה ההיררכי, שלא רק שעלתה ותפסה את משרת הכהן הגדול, אלא אף יסדה שושלת מלכות כפולת תואר (כהן גדול ומלך). באופן טבעי לכך החכמים היוו בדרך כלל אופוזיציה לכהנים וגם לחשמונאים. הכהנים הגיעו לדומיננטיות רק לאחר תבוסת המרד הגדול ברומאים. שריפת בית המקדש ייתרה את תפקיד הכהנים והחכמים, בראשות רבי יוחנן בן זכאי, הקימו את הסנהדרין ביבנה. יהודה של אז כבר לא הייתה אותה אומה חזקה, אלא חברה מרוסקת, שנמחצה תחת המגף הרומאי במשך 4-5 שנים. הקנאות הדתית היוותה את אחד המניעים החשובים גם במרד החשמונאים ביוונים וגם במרד הגדול ברומאים, ולבסוף גם במרד בר-כוכבא. אם בזמן החשמונאים המרד הוביל לישועה, הרי שבמרידות ברומאים הוא הוביל לחורבן עצום מימדים שסימניו ניכרו לאורך דורות רבים. החכמים שנותרו ראו בקנאות זרע פורענות, שיש להיפטר ממנו וכך הייתה להם סיבה לצמצם את תשומת הלב למעשים אלו, וגם לארגן את הסיפור מחדש, בצורה שלא תעודד לקיחת דוגמא מהם. נוסף על-כך, הניצחונות הראשונים של בית חשמונאי על היוונים, היו למעשה גם מאבק כנגד ההתיוונות, אך מיסוד בית המלוכה החשמונאי גרם לתהליך הפוך - אימוץ סממנים רבים התרבות היוונית, ללא כפיה חיצונית. הדוגמאות לכך הן בשמות החשמונאים מתקופות מאוחרות (יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס), בטביעת מטבעות הכוללות דיוקן של המלכים, דבר האסור על פי ההלכה. על אף שנשאו במשרת הכהן הגדול, הנהיגו החשמונאים במקביל בית מלוכה שהיה חלק מאיזורי ההשפעה ההלניסטיים. מסעותיהם לשיעבוד עמים זרים, להרחבת גבולות הממלכה ופעילותם התרבותית והמסחרית העמיקו השפעות אלו. השפעות אלו לא היו חד כיווניות. ניתן למצוא שורשים יוונים לרעיונות תלמודיים וגם רעיונות יהודיים בפילוסופית הסטואה היוונית - אסכולה אוניברסלית שדגלה בשוויון בין בני אדם ובחיבור לטבע וייתכן מאוד שהושפעה מהתפיסה היהודית המונותאיסטית, של אל אחד שקיים בכל מקום ובכל זמן. כך או כך, לחכמים היהודים היו סיבות ברורות להסתייג מקנאות דתית באופן כללי, ובאופן ספציפי ממרד החשמונאים. מכיוון שמועד "חנוכה" כבר היה בעל תוקף עממי, הם לא יכלו לבטל אותו וכאן נכנס נס פך השמן. אגדה זו משרתת את ריכוך מעשה המרד בזיכרון העממי ומייצרת חג אחר, של הודאה לאל על מעשה נסי שלא קשור לגבורת צבאית או גבורה אנושית אחרת. כלומר, מצד אחד, אלוהים משחק תפקיד מרכזי בסיפור מרד החשמונאים (וסביר להניח שגם בית חשמונאי עצמו נימק את הצלחתו בתמיכה משמים), ומצד שני, זהו סיפור קטן ומשני לעומת הנס האמיתי, שאירע בתוך בית המקדש. מעשי עיצוב הזיכרון של החכמים מבטאים תבונה רבה. במקום לנסות לבטל את המועד, הוחלט לעמעם אותו באופן מתמשך. הבחירה לשינוי תוכן החג וההחלטה לא לכלול את ספרי החשמונאים בתנ"ך יצרו דינמיקה של פיחות הולך ומתמשך במעמדם של החשמונאים לאורך הדורות. התהליך הזה גובה גם ביצירת שירים ומנהגים המדגישים את גדולת האל וישועתו ומתעלמים מהסיפור ההיסטורי והפוליטי שהתרחש. ועם זאת, החג עדיין כולל בתוכו רבדים הניזונים מן המיתוסים הפגאניים, ויושב על "תשתית טובה", באופן דומה לתרבות ההלנית, שספחה לעצמה בסיסים בתרבויות מקומיות. המסר החינוכי שמתקבל מן החג הוא שמעשים גורליים בחייה של האומה נובעים כולם מרצון האל, ואל לאדם בודד או לקבוצה לקחת לעצמה את הזכות לעצב בעצמה את גורל העם. ברוח התקופה, מסר זה משקף תבונה פוליטית, שנקנתה בסבל רב. תבונה נוספת קשורה במהלך של עיצוב התרבות ע"י עידון ולא ע"י מהפכה, מפני שמהלכים כאלו זוכים להסכמה רחבה יותר ומשתמרים טוב יותר בהיסטוריה. ועם זאת, גם מיתוס פך השמן, אולי בהיפוך גמור לכוונת יוצריו, מכניס בדלת האחורית יסוד קנאי:

לסיפור פך השמן, יש מקבילה באגדה על אליהו הנביא, אצל האלמנה העניה בצידון, שם באופן נסי מתמלאת מחדש אספקת השמן והקמח הדלה של האלמנה, שמאכילה את אליהו. אליהו הנביא אינו דווקא הזקן החביב והשתוי שאנו מזמינים לביתנו בפסח, אלא גדול והקלאסי שבקנאים שטבח לבדו 400 נביאי בעל בקישון ועלה בסערה השמיימה ! אם, כך, מי גאל את הגיבורים החשמונאים מבית הקברות של ההיסטוריה ?

המיתוס הציוני של חנוכה

התנועה הציונית חפשה דרכים לחדש את היהדות, תוך התאמתה למושגים ורעיונות מודרניים, כמו נטילת גורלו של האדם בידיו מידי האל, או הרעיון שתנועת אוונגארד תסלול את דרכה להנהגת העם כולו. תשובות למאוויים אלו ועוד ניתן למצוא בסיפור של חנוכה, בדמות משפחת החשמונאים שמורדת מרד כנגד ההתבוללות ולמען חידוש העצמאות. מבחינה היסטורית, מלחמות החשמונאים היו דומות ל'לוחמת גרילה', וכמעט לאחר כל נצחון החשמונאים נסוגו מפחד הצבאות הסדירים הגדולים של המלוכה היוונית ומעולם לא התקרבו להוות עליה איום ממשי, אלא רק על השליטה באיזור יהודה. לאחר חנוכת בית המקדש, התפזר רוב הצבא החשמונאי, בעקבות השגת המטרה המרכזית. רק בזכות מנהיגותם של בני משפחת חשמונאי, ובעיקר בגלל הנסיונות החוזרים של היוונים לכבוש את יהודה מחד, עלה בידי החשמונאים להמשיך את המלחמה, עד להשגת הסכם שלום פורמלי והכרה בעצמאותם המדינית בפועל. לכך סייעו התנאים של היריבויות הפנמיות בתוך בית המלוכה הסלווקי והמבנה השלטוני שהעניק למצביאים האריסטוקרטים היוונים את האפשרות להחזיק בצבאות פרטיים. החשמונאים נצלו את המצב לרקימת מערכת של בריתות אסטרטגיות עם חלק מהטוענים לכתר היווני ואף עם רומא, המעצמה הצומחת. בכל מקרה, לא היה שם ניצחון ברור, חד-משמעי עם תאריך קובע. המאבקים הללו נמשכו עשרות שנים, וגם כשהסתיימו, מושג העצמאות דאז שונה ממושג העצמאות הלאומית המוכר לנו. אחד ההבדלים המשמעותיים בעיני הוא בצורת השלטון המלכותי-דתי-ריכוזי, שבאופן מאוד טבעי, נוטה לשעבד עמים אחרים כאשר יש לו יכולת לכך, ואין "הפרדת רשויות" הבונה בקרב העם גם מקורות סמכות אחרים, שיכול לערער על השלטון ועל מדיניותו. ככלל, כל צורות השלטון בעת ההיא מוצדקות בשם תפיסות תיאולוגיות. עד כאן ההיסטוריה.

המיתוס הציוני ניער ממנה את האבק, ובחר מתוכה את החומרים הרלוונטיים תוך כדי פירוש מחדש. כותביו היו מודעים היטב להעברת האחריות לגורל העם מן האל אל האדם, כדברי השיר "על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים", במקום "אשר עשה ה' למכבים". לעומת זאת, פרשנויות נוספות כמו " נס לא קרה לנו... בסלע חצבנו עד דם", שניסו לקשור את המעשה לא רק עם גבורה צבאית, אלא גם עם עבודת כפיים, לא הצליחו באותה מידה. ייתכן שהבחירה הציונית להעמיד את החשמונאים בקדמת הבמה, מקלה גם על הקנאים בני דורנו להיאחז באותה רקמה תרבותית. לעניות דעתי, אין יכולת לעצב תרבות באופן חד וחלק, במיוחד כאשר יש ערך להמשכיות ופירוש מחדש של הקיים, ולא תמיד היצירה התרבותית החדשה  מתקבלת כמו שקיוו יוצריה. כיום אנו עדים להתעוררות מתמשכת של קנאות דתית משיחית לאומנית וקיצונית, אשר ללא ספק, גוררת את כולם אחריה לליבוי האיבה והקונפליקט בין היהודים לבין הפלשתינים, ובמידה מסויימת גם מול ערבים ומוסלמים בעולם הרחב. הצירוף המהפכני ביותר שייך לזרם שייסד הרב קוק, ממנהיגי הזרם הדתי משיחי אקטיביסטי. הוא העלה על נס, לא רק גיבורים דתיים מיתולוגיים, אלא גם גיבורים ציוניים כהרצל ואת עלילות ה"גבורה" הצבאית של פעולות התגמול של צה"ל. ממשיכיו מלקטים גיבורים באופן חופשי מאוד, לשם הצדקת דרכם.

המאבק כנגד הקנאות, אינו מאבק זמני, וקורה שהאש הקנאית מתעוררת, באופן דיאלקטי, דווקא ע"י מתנגדיה. אין לנסות להכרית אותה לחלוטין, מפני שהיא תתעורר בכל פעם מחדש ודווקא נסיונות אלו נדונים מראש לכשלון. לדעתי, הפתרון טמון קודם כל ביכולת לפענח את התרבות היהודית ולהקשר אליה ולא להפקיר אותה לטובת הקנאים. בחינה ביקורתית של החגים מאפשרת ללמוד את המיתוסים הקיימים בתוך החגים, רובד על רובד, ולתת את הדגשים שאני מזדהה איתם. נסיונות של התעלמות ומחיקה, לא יצליחו להגיע למעמד של קונצנזוס. ייתכן שגישה של "עידון" בלבד אינה רלוונטית באותה מידה בחברה פתוחה, שבה מקורות הידע חשופים וגלויים. לדעתי, הדרך להמשיך את מלאכתם של חז"ל עוברת דווקא דרך מהלך של חשיפה והרכבה מחדש של רבדים תרבותיים, מתוך הצהרות גלויות לגבי המסרים הטמונים באים והלקחים בהם אנו תומכים.

את המקורות אספתי מהחוברת "ילקוט חנוכה" בהוצאת ארכיון החגים בבית השיטה.

אסיים בתודה לתנועה הציונית ולתנועה הקיבוצית בפרט, שהצליחו לגדל מספר רב של חוקרים בנושאי התרבות היהודית לדורותיה ואפשרו לנו הסתכלות רחבה בהרבה מזו שהתקיימה מאז ומעולם בתחומים אלו. ההישג הזה מקל על היכולת לעשות ניתוח ביקורתי לתכנים ולעצב מחדש תרבות יהודית שיש בה מן ההמשכיות, ויש בה גם חידוש ריבוני וחופשי, ברוח ערכים בני זמננו.

חג חנוכה שמח !