הפתרון: להקים עוד תנועה! אז זהו שלא

גל של פוליטיזציה לכאורה עובר בערינו, כפטריות אחרי הגשם צצות להם מפלגות ותנועות שמתחייבות "להיות הבית האמיתי של המחאה", "להשפיע באמת", "להביא למפנה חברתי", אבל האם משם תבוא הישועה ? דרושים לנו רצי מרתון ולא משיחים חדשים בשקל תשעים.

 

יש את זו של דפני ליף ואת ההוא משמאל שקורא להתפקד דווקא לליכוד, אסיפות מאהלים "הדמוקרטיות באמת"  ויסלחו כל שאר האנשים שיוצרים עכשיו תנועות חדשות וקטנטנות שאינני מכיר וכנראה שגם לא אכיר, או את כל הספינולוגים של תיאוריות המפץ של דרעי +- לפיד. אני רוצה לומר לכולכם - זה לא הפתרון. לדפוסי ההצבעה בישראל יש מאפיין מעניין - יש להם חוקים משל עצמם.

בעוד שבעבר מחנה הימין סבל מפיצול פוליטי גדול שהחליש את המחנה, היום הפיצול הפוליטי המהותי יותר הוא בשמאל והתוצאה זהה - הוא מחליש את המחנה. הפרשנים הקונוונציונליים מפרסמים השוואות בין "גוש הימין" (שבאמת הוא ימני) לבין "גוש השמאל מרכז" (שמהות ה"מרכז" בו הוא עמדות כלכליות ימניות, ועמדות פחות משיחיות ביחס לתהליך השלום , או בקיצור - "קדימה"). הרוב שיש לימין בקרב הבוחרים הוא רוב מוצק ואמיתי ובמובן הזה, ממשלת נתניהו היא ייצוג נאמן של רצון הבוחרים, וזאת למרות המציאות החברתית האומללה. אין בכוחם של שום ספין פוליטי או של תנועה חדשה לשנות רוב מוצק זה עד הבחירות הבאות. המשותף לכל היוזמות החדשות הן שכולן נופלות בדיוק על הטווח שבין מרץ לקדימה. במקום לרוץ ולקטוף קולות אחד מהשני - ואין לי ספק שחשוב לקטוף קולות מקדימה - מפלגה מאוד ימנית בסך הכל, הדבר החשוב באמת הוא לפרוץ לאוכלוסיות חדשות ולשכנע שכנוע אמיתי, ולא בגניבת דעת, שהגישה של שמאל סוציאל-דמוקרטי תייטיב עם ישראל ובייחוד עם אוכלוסיות חלשות. 

להשיג את זה מחייב היערכות אחרת לגמרי - צריך לחפש את מצביעי השמאל בדיוק היכן שהם לא נמצאים כיום - בקרב המיואשים שכבר הפסיקו להצביע, במושבי העולים מארצות ערב ובריכוזי העולים החדשים היום, בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה בערים הגדולות - בקרב האוכלוסיות שנדרסות בתוך משטר ההפרטה ולהצליח לשכנע אותם שלהרעיף הטבות על בעלי ההון או לדפוק את הערבים לא באמת ישפר את מצבם, וכמובן - להתמודד עם כל הטינה המוצדקת והלא מוצדקת שיש לאותם ציבורים כנגד מחנה השמאל.

לעמדות הסוציאל-דמוקרטיות האמיתיות - מדינת רווחה, פיקוח המדינה על המשק הפרטי, נכונות לשלום אמת עם הפלשתינאים ועם העולם הערבי, שוויון אזרחי בישראל ומלחמת חורמה בניצול כלכלי של אוכלוסיות חלשות - אין כמעט נציגים בכנסת בשום מפלגה וגם אין ציבור מספיק מגובש שיכניס אותם לשם. עלינו לעבוד בהתמדה ובעקשות ולבנות אותו.

ובכל זאת הקיץ האחרון סימן כמה ניצני שינוי - במחאה השתתפו אוכלוסיות מכל המעמדות, כאשר את מרכז הכובד היווה מעמד הביניים הנשחק. הנושא החברתי נשאר בכותרות גם בזמן אירועים בטחוניים וההפגנות נמשכו. המפגשים - אסיפות האוהלים, השיחות הספונטניות, ההרצאות הרבות ואתרי האינטרנט הם תשתית חשובה לגיבוש עמדות בנושאים חשובים - מהי מדינת רווחה ? מה הבעיה עם מדיניות ההפרטה וכן הלאה. חשוב להמשיך את המסגרות האלה, אבל במקום לקפוץ 200 מדרגות בצעד אחד ולקוות לקטוף מזה קולות בבחירות הקרובות, צריך להתאמץ לשלב בתוכן אוכלוסיות חדשות, גם מקרב האדישים והמיואשים שעבר תמכו בשמאל והפסיקו להיות פוליטיים, אך בעיקר אוכלוסיות חלשות, שמצבן מקשה עליהן להיות חלק פעיל במחאה באותה מידה שסטודנטים או צעירים ממעמד בינוני יכולים להרשות לעצמם.

בואו לא נשכח חוק אלקטורלי נוסף - גם אם אירועים בטחוניים לא הורידו את המחאה מסדר היום של התקשורת, הם יכולים להשפיע השפעה מכרעת בקלפי ושבירה של דפוס כזה - שקיים מאז קום המדינה - יכולה לקרות רק בתהליך חברתי עמוק מאוד וגם די ארוך.

נ.ב.

זה לא העניין המרכזי בפוסט, אבל אומר, כגילוי נאות, שאני מתכוון להצביע למפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ'. אני חושב שהיא מסוגלת להביא הכי הרבה אוכלוסיות לתמוך במפלגת שמאל, תוך סטיות מינימאליות מעמדות סוציאל-דמוקרטיות, ובעיקר מפני שזו אפשרות עדיפה לעומת כל החלופות הריאליות האחרות שיש היום.