מעבר לדברי הבלע

מעבר לדברי הבלע

כמה ניכור ורעל זרע אלי ישי שלא במתכוון בדבריו על מלחמות ישראל ? לא פחות מהטינה ומהסכסוכים שליבה בעת שהתנצל, והפעם כן במתכוון. למרות זאת, כשבוחנים לא רק את דבריו, אלא גם את מעשיו, התמונה קצת משתנה. למשל בנושא אסון הכרמל.

על כל הביקורת שאלי ישי זימן לעצמו באומרו  "במלחמת ששת הימים כל יהודי ויהודי שהלך למלחמה והלך לקרב הרים את העיניים לבורא עולם" נכתבו כבר קיטונות של מילים חריפות וקשות, ועדיין יש להוסיף ולחדד עד כמה הדברים חמורים.

מעבר לסילוף דמותו של צה"ל במלחמת ששת הימים, שהיה, בניגוד להיום, צבא חילוני עד מאוד, מעבר לדימוי המגוחך שאלי ישי מקנה לאמונה באל, לפגיעה במשפחות השכולות, לביקורת שרואה קשר בין תפיסתו לבין הצדקת השואה, יש לא מעט חוצפה וביטחון עצמי מופגן בצורה שבה הוא בוחר להתנצל: " כאנשים מאמינים ברור לנו שניצחונות במלחמות ישראל, תלויות באמונתינו בבורא עולם" ואחר כך: "כל מי שהיה באירוע יודע שזה לא מה שהשר אמר. כאנשים מאמינים ברור לנו שהכל תלוי באמונתנו, ועדיין מותר להיות דתי בארץ". במכתב שפרסם נאמר: ""איך טקסט כל-כך אמוני ובסיסי הפך לכלי ניגוח פוליטי הזוי?" לא עצם האמונה באל, או הזכות להיות דתי בארץ, אלא הגרסא האמונית של אלי ישי היא הדבר ההזוי, שמכעיס בצדק כל כך הרבה אנשים, חילונים ודתיים כאחד.

מעניין לראות שהרמטכ"ל של צה"ל בימי מלחמת ששת הימים, יצחק רבין ז"ל, אכן ראה באמונה מרכיב מכריע בניצחון במלחמה, אך מדובר באמונה שונה לחלוטין מזו שמציג אלי ישי.

בנאומו בהר הצופים, הדגים רבין בצורה מרשימה מהי אמונה באדם:

" בכל הגזרות בלטו בעדיפותם המפקדים של צה"ל בכל הדרגים על פני מפקדי האויב. התושייה, התבונה, הנכונות, כושר האלתור, הדאגה לחייל, ובעיקר ההליכה קדימה לפני פקודיהם - כל אלה אינם טכניקה או עניינים של חומר. אין להם הסבר סביר אלא במונחים של הכרה עמוקה במוסריותה של מלחמתם.

גילויים אלה ראשיתם ברוח וסופם ברוח, התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה, לקיים, ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו בשלום ובשלווה, כעם חופשי ועצמאי."

זו היא אמונה שלא מבטאים אותה בתפילה לכח עליון שיושיע אותך, אלא אמונה שמתבטאת במעשי ידיך. לא הייתה זו גישה של "כוחי, ועוצם ידי" כדברי ישי, אלא בנייה זהירה ואחראית של כוחו של צה"ל, מערך הלוגיסטיקה והחימוש, המודיעין ובייחוד בניית רוח הלחימה והרעות בקרב החיילים.

לא דתיותו של אלי ישי היא הבעיה, אלא הגרסא הפרימיטיבית, עובדת האלילים, שאותה הוא מכנה
"אמונה בתורת ישראל". בהכללה, הדת היהודית, כמו גם המוסלמית, היא דת הלכתית – כלומר היא מדגישה ציוויי "עשה" ו"אל תעשה" ולא תכנים אמוניים. כך הן עשרת הדיברות וכך הן שאר המצוות. גם ההלכה המחייבת תפילה אינה מערכת מאגית, לפיה אם התפילה תיעשה בהקפדה ובכוונה, תוכן התפילה יתגשם במציאות. אמנם אלי ישי דיבר על מלחמות ישראל ולא על גורל העם היהודי בשואה, אך יפים דבריו של ישעיהו לייבוביץ' להבהרת הסוגייה:

"לפני זמן מה שמעתי מפי אדם, שהוא אחד האישים הדגולים במציאות החברתית והתרבותית שלנו, איש רוח מהמדרגה הגבוהה ביותר ומעורה בעולמה של היהדות, שבעקבות אושוויץ אבדה לו האמונה באלוהים. תגובתי היתה: משמע שאתה מעולם לא האמנת באלוהים, אלא האמנת בעזרת אלוהים. והאמונה הזאת באמת אכזבה. אלוהים לא עזר. אבל המאמין באלוהים אינו קושר זאת כלל במושג 'עזרת אלוהים'".

אלי ישי, המאמין ב"עזרת האלוהים" הוא עובד עבודה זרה ואין לטייח זאת !

בחברה הישראלית באמת מתקיים משבר רוחני וערכי עמוק. לא הרחק מאיתנו נעשים מאמצים גדולים לבניית פצצה גרעינית. בנסיבות מסויימות, רוויות אמונה משיחית, אך ארציות לחלוטין, יכולה פצצה זו להיות מוטלת על ריכוזי האוכלוסייה בישראל ולהוות חלק מרכזי ביצירתה של שואה חדשה. באמונתו המסולפת, בדבריו הפומביים והכנים, וגם בהתנצלויותיו, אלי ישי מספק לה הצדקות, כבר מעכשיו. ובכל זאת, הפתרון אינו טמון בהתנפלות כוללת עליו, אלא דווקא במקום אחר.

אלי ישי לא ניצב לבד. הוא מייצג זרם בציבור בישראל, שלאו דווקא מסכים עם דברי הבלע הנוכחיים שלו, אבל הוא מזדהה באופן כללי עם תפיסת עולמו. קל מאוד לעשות שימוש בדבריו כדי להרחיב את הקרעים בתוך החברה הישראלית ואת הדימויים הדמוניים שמיוצרים בין חילונים לדתיים א-הדדי. לא יהיה נכון להתמודד עם סוגיות כאלה על הבסיס הרגשי של פגיעה במשפחות השכולות, וגם הויכוח האמוני העקרוני, שיש לו תוקף, לא יוכל להוביל למוצא חיובי בתנאים הנוכחיים.

אינני חושב שאלי ישי התכוון מראש לעורר מהומה בדבריו, אך ההתנצלות שלו, כבר לאחר מחשבה, נמצאת עמוק בתוך הקשר אחר – העמקת מגזור החברה הישראלית.

חשוב לשים לב למערכה הנסתרת שמתרחשת כדי למוסס את המחאה החברתית שפרצה בקיץ והצליחה לחבר בין ציבורים שונים בדרישה לצדק חברתי. ההקצנה בענייני מעמד האישה, פעולות תג-מחיר, ההסתה כנגד מבקשי המקלט מאפריקה, גל החקיקה האנטי-דמוקרטי, הגזענות כנגד ערבים ויוצאי אתיופיה – כל אלה יוצרים שוב סדר ציבורי מגזרי, מחריבים סולידריות חברתית ושולחים כל איש לאוהלו הפרטי.  במקום לשתף פעולה עם השיח הזה, המלא התלהמות, הכללות לא מוצדקות, גזענות-שכנגד ומטרתו "הפרד ומשול", ראוי לנקוט בדרך יהודית ולהיצמד ל"מצוות המעשיות": מציאת מכנה משותף ערכי ופוליטי בתוך (ולא במקום) המערכת הדמוקרטית – והוא מדינת רווחה. לא תהיה זו בריחה מן ההתמודדות עם הפערים הערכיים האמיתיים בין חלקי הציבור השונים בארץ, אלא חיפוש מכנה משותף לנהל את הויכוח על גבו. ללא מכנה משותף כלכלי-חברתי זה, גם לא ניתן יהיה להגיע להתקרבות או להסכמות בנושאים אחרים.

בקרוב הולכות להתפרסם מסקנות דו"ח מבקר המדינה לגבי השריפה בכרמל. אותו אלי ישי, המכעיס והמבזה בשל דבריו על מלחמות ישראל, טוען, וכנראה במידה של צדק, שהוא פעל יותר מאשר שרי הפנים שלפניו והתריע על הזנחת מערך הכבאות ודרש לשקמו. דווקא משרד האוצר התנגד לתכנית, שכן הוא התנה סיוע תקציבי ברפורמות שימנעו מכבאים את זכות השביתה, וסיפור זה סופר היטב בבלוג של גוליית. ודאי שאין תענוג גדול בשאלה למה יש לייחס יותר משקל – להצהרותיו ההזויות של השר, או לעשייתו הכלכלית-חברתית? אבל כשבמרכז המפה נמצאת האלטרנטיבה מבית מדרשו של ביבי ומילטון פרידמן, זאת שבאורח חילוני כאילו-רציונלי משמידה את שירותי הכבאות יחד עם שאר השירות הציבורי, משעבדת עובדי קבלן, מסכנת את חסכונות הציבור, ממסחרת את החינוך ומרעיפה הנחות והקלות על בעלי ההון, חשוב יותר לחפש מכנה משותף עם הציבור שעומד מאחורי אלי ישי.

אנו, המאמינים באדם, ושואפים לצדק חברתי וזכויות חברתיות לכלל החברה הישראלית, ללא תלות במגזר או בהשקפת העולם, לא צריכים לתת גם לדברים הקשים שנאמרים על פני השטח, להסיט אותנו מחיפוש אחר בסיס משותף וחזק עליו נעמוד יחד גם עם ציבורים בעלי ערכים שונים למדי.