פתאום נזכרתי באנטק

מחר אמורה להיות שביתה של ההסתדרות בנושא התביעה למיגור התופעה של עובדי קבלן ומעבר מדורג להעסקה ישירה. שמעתי ברשת ב' אתמול את פרופסור עומר מואב מסית כנגד העובדים ומנבא שבהעסקה ישירה הם יפסיקו לעבוד ויהפכו לנטל על הציבור. עומר מואב כנראה מעדיף שהם ימשיכו לעבוד ללא תנאים, חופשות, זכויות, בשכר נמוך - כדי שהוא לא יצטרך לשלם יותר מיסים שיממנו שכר ראוי למנקים ולשומרים, ואף מילה על מורי קבלן, ועובדים סוציאליים וכל אותם המקומות אליהם הנגע הזה פולש. כנראה שעומר מואב רוצה למנוע משכבה זו של עובדים להגיע לקידום בדרגה ולשכר שיהפוך אותם למשלמי מיסים כמוהו, והוא מעדיף להשאיר אותם מתחת לסף של מס הכנסה, בעוד הם ממשיכים לשלם מיסים עקיפים גבוהים על דלק ועל חשמל ומים, ומע"מ על כל קניה במכולת.

הקלות שבה המוני המאבטחים, המנקים ושאר עובדי הקבלן, הנושאים בנטל בעבור השכר הזעום ביותר
הפכו בדבריו על מואב לבטלנים ופרזיטים, אויבי העם וגוזלי המיסים, שרק הסדר העסקה נצלני הוא זה המגן עלינו, האנשים הטובים וההגונים, מפניהם, הערב-רב המרושע.

צורת השקר והעוול בדבריו הזכירה לי סילוף אחר, זה שהשווה את מורדי הגטאות, ליודנראטים.
לכאורה אין קשר בין הדברים. זה רק אני שעובד בבית לוחמי הגטאות, וזה שהאמת היא כל כך פריכה,
נדחקת, קלה לכיסוי ולאריזה ולייצור מחדש.

אז, ה1954, מבטא הסילוף היה המשורר אלתרמן בשירו "יום הזיכרון והמורדים":

וביום הזיכרון אמרו הלוחמים והמורדים:

אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן הגולה באור יהל.

בשעת הזיכרון הזאת אנחנו מן הַכַּן יורדים

לשוב ולהתערב באפלה עם קורותם של המוני בית ישראל.

 

אמרו הלוחמים והמורדים: יום העדות

סמלו העיקרי ואמיתי אינו מתרס נֶאְדָּרי בלהבות

ולא דמות עלם ועלמה אשר הגיחו להבקיע או למוּת,

כדרך התמונות הנצחיות של מרידות-עולם דולקות ולא כבות.

 

לא זוהי מחצבתה של התקופה. אל נעַטֵּר לה את דגלי הקרב

לראות בהם את מיצויה, את גאולת כבודה וצידוקה.

אמרו הלוחמים והמורדים: אנחנו חלק מן העם הרב

וחלק מכבודו וגבורתו ומֵהֶמְיַת בכיו העמוקה.

 

אנחנו חלק מן הזמן שאין לו אח ושידחה את שגרתה של המליצה

ושגרתם של הסמלים אשר לא בם ניצב הוא גלוי פנים.

הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה

בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים.

 

אנחנו שראינו את הזמן באימתו ובגדלותו החשכה,

אנחנו שראינו גבורתו אשר רבת פנים היא כתולדות העם,

אנחנו הברק אשר פלח שָׁמָיו, אך לא נקום במרכזו כפסל מסכה

של קומץ אשר בו עילוי נפשה של התקופה כי בחותם הקרב נחתם.

 

על כן אומרים אנו הלוחמים והמורדים: מהות היום הזה

אינה רק זו המּוּאָרָה ומּוּדְגָשָה בנאום ועל הכתב ביד אחֵינו.

החרב השלופה, הקרב והמתרס, אין מי יִשְוֶוה להם בכל המעשה,

אבל לא הם בלבד סמלי יום-זיכרון ולא בהם שוכן הוא.

 

כבודה של האומה - את צידוקו העילאי והיחיד

אל יבקש כמצטדק לאמור: נלחמתי והנפתי נס המרד...

המרד הוא רק תו אחד בפרשה. לא הוא היה לה צומת ותכלית

ועל כבוד עוד יתחרה העם הזה עם כל אומה אחרת...

 

אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם

גם לאבות יהודיים אשר אמרו: "שואה תמיט עלינו המחתרת",

וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו-הלכו עד אם אבדו אי-שם

ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית-הארכיון על אבן למזכרת.

 

גם אלה מסמלי הזמן ומלחמתו ואל נכהם בברק החרב מנדנה

כדי עמים שלא עמדו בניסיון עזה מימי שמים.

כזאת אמרו הלוחמים והמורדים ויהי העם שומע ולא נע

וכוכבי אל עדים על פני השניים

הויכוח בנושא היה ארוך ומפותל, אך אין כמו דבריו הבהירים והיפים 

היום כמו אז של יצחק צוקרמן כדי להסביר את הסוגייה: