אז מה השגנו ?

אחרי הסערה הגדולה של הקיץ האחרון, אפשר לנסות ולשאול מה בעצם השגנו ?

כמי שהסתובב באוהלים רבים, נחשפתי לאינסוף חוליים חברתיים אותנטיים שהוציאו אנשים לזעוק את אשר על ליבם ולדרוש מהממשלה לעשות שינוי. בסופו של דבר, המוחים באו מתוך זה ההרגשה שהעתיד שלנו בסכנה ממשית ומרבית הדרישות הן מהלכים בכיוון סוציאל-דמוקרטי – כיוון הפוך מזה של ממשלות ישראל האחרונות ובייחוד מזה של בימין נתניהו. המהות החברתית של הדרישה היא שמדינת ישראל תיקח יותר אחריות על חיי אזרחיה. הפירוש הכלכלי של הדרישה הזו הוא השקעה ציבורית גדולה בנו והגדלת תקציב המדינה.

אחרי כחצי שנה, יש מי שקובע קביעות נחרצות של פספוס, או מספיד את המחאה ככישלון. עם כל הכבוד לביקורת על התביעות שהמחאה לא העלתה, אפשר להתבונן במציאות היום ביחס לתביעות שהמחאה כן העלתה. לא שממשלת ישראל "נענתה לרחשי הלב" של הציבור, אלא למחאה כח שלחץ לכיוון של מהלכים מסוימים, גם בניגוד לרצון הממשלה.

לא קל לבודד את 'אפקט המחאה' מבין הכוחות האחרים, כמו הממשלה, הכנסת, התקשורת ופרובוקציות שמסיטות את סדר-היום הציבורי. למרות זאת, יש תחומים מסוימים ניתן לראות הישג ממשי, ואילו באחרים, התחכום הפוליטי של הממשלה אפשר לה לנתב את המחאה, לכיוון של תמיכה במדיניות הקיימת.

רצוי אם כך, לסקור החלטות משמעותיות בתחומים שונים מתקופת המחאה ועד עכשיו כדי לנסות להעריך את השפעתה.

הדיור:

בעקבות המחאה ישנו קיפאון בשוק הדירות, אך למעשה נבלמה עליית המחירים ויש אף ירידה קלה. יוזמות הממשלה לדיור התמקדו בשינויי רגולציה, אך מגמת ההפקרות של הזכות לדיור נמשכת.

המיסוי:

החלטות הממשלה בעקבות המחאה איזנו במעט את חוסר הצדק במיסוי – דחייה בהורדת מס הכנסה ובלימת הירידה במס חברות, אך המיסוי העקיף, מרחיב הפערים, עדיין גבוה מאוד, הטלת "מס-יסף" על עשירים בוטלה והכנסות מהון עדיין ממוסות פחות מאשר הכנסות מעבודה.

התעסוקה:

המחאה העלתה על סדר היום הציבורי את בעיית עובדי הקבלן, והממשלה נאלצה להטיל את כל כובד משקלה כדי לשמר הסדר מביש זה. ההסכמים בין ההסתדרות למעסיקים ולממשלה בתחום זה לא השיגו קליטה להעסקה ישירה במידה משמעותית, אבל קבעו את ההעסקה הישירה כאופן ההעסקה הנורמטיבי. נקבע שבכל מקרה שבו לא ייקלט עובד קבלן לשירות הציבורי לא ניתן יהיה להחליפו באחר. למעשה, נבלמה התרחבות שיטת עובדי הקבלן. סביר שאלמלא המחאה לא היה נוצר המומנטום הציבורי שתומך בשיפור מעמדם.

החינוך:

המחאה החברתית הצליחה לגרום לממשלה לאשר את חוק חינוך חינם מגיל 3, אותו חוק שנחקק בשנות השמונים ויישומו נדחה ע"י משרד האוצר מאז. מדובר בתיקון חשוב, אך קטן. מגמת השחיקה של החינוך הציבורי בישראל לעומת החינוך הפרטי תימשך ללא הרחבה תקציבית והשקעות גדולות. ואילו בבנק ישראל כבר מעוניינים להחזיר את המצב לקדמותו באמצעות קיצוצים.

המשק הציבורי:

אחד הויכוחים החשובים בשיח המחאה הוא מה פירוש "שינוי בסדרי העדיפויות". לפי גרסת טרכטנברג, הפירוש הוא השלמה עם משק ציבורי מקוצץ ושינויים קטנים בתוכו. לפי גרסת תנועות המחאה (צוות ספיבק-יונה, הפורום לצדק חברתי), השינוי הוא הגדלת המשק הציבורי – כלומר דרישה שהמדינה תיקח אחריות על שירותים שהופרטו ותפסיק להזניח אותם. מכיוון שההפרטה היא עיקר אידיאולוגי של משרד האוצר ושל הממשלה, המדינה הסיטה את הביקורת לטובת תיקוני רגולציה שונים, אך התעלמה כמעט לגמרי מהדרישה ללקיחת אחריות גוברת על תשתיות, בריאות, חינוך, דיור ורווחה, ותכניות ההפרטה של הרכבת מדגימות זאת היטב.

יוקר המחיה:

לכאורה, כאן מצאו קבוצות המחאה הצרכנית והמדינה מכנה משותף. המדינה ריסנה את הפירמות בשוק התקשורת, קבוצות החרם השונות בפייסבוק תורמות להורדות מחירים, אך כללי המשחק לא השתנו מהותית: לפירמות יש עמדת מיקוח חזקה יותר מאשר לצרכנים השבויים. דוגמא טובה לכך היא שוק הפיננסים, בו אפילו פקידי האוצר, לא יודעים כמה הם משלמים על הפנסיה שלהם. הממשלה, בגישה אנטי-חברתית, נמנעת מלהחיל מחדש פיקוח מחירים על מוצרי יסוד וממשיכה להעלות מחירים על דלק, מים וחשמל ובכך מתעלמת מאחת הטענות המרכזיות של המחאה.

השיח הפוליטי:

אחת הנקודות המאכזבות ביותר של המחאה החברתית, היא חוסר השינוי בשיח הפוליטי בישראל. השיח ממשיך להישען על עמדות סקטוריאליות, חילופי המהלומות בין משרד הביטחון למשרד האוצר ממשיכים להיות הבון-טון בנושא התקציב וסקרי דעת הקהל אינם מראים שחיקה משמעותית בתמיכה במפלגות השלטון. כיום, אין בציבור הרחב זיהוי של אלטרנטיבה פוליטית ריאלית למפלגות הקואליציה הנוכחית, למרות התמיכה הציבורית הגבוהה במחאה. מדובר באיתות ברור מאוד לממשלה שהיא יכולה להמשיך להתעלל בציבור, מבלי שראשיה ידרשו לשלם מחיר פוליטי.

השיח הציבורי

כאן נמצא ההישג הבולט ביותר של המחאה החברתית. העיתונים הכלכליים מביאים לידיעת הציבור דעות ביקורתיות בהיקף שלא נראה בהם לפני כן. היוזמות למעורבות פוליטית של האזרחים, מעבר לבחירות הכלליות, צוברות תאוצה. ישנה חשיפה של פעילות הלוביסטים בכנסת ונסיון לאתגר אותה, הממשלה והפקידים במשרדיה לא מתביישים להפעיל היום מאמצי רגולציה והתערבות בכלכלה שלא היו באים בחשבון לפני המחאה. ויותר מהכל, וזה לא מופיע בשום כתבה או מהדורה, המפגשים האישיים הרבים באוהלים עצמם, ובהפגנות הוכיחו שלמרות הגיוון התרבותי, יש צרכים חברתיים שהם מכנה משותף בין סקטורים שונים. דוברי ערבית, עברית, רוסית ואמהרית זקוקים לדיור, חינוך ובריאות באותה מידה. המשותף הזה יכול וצריך לאתגר את הכוחות המפלגים: את השיח הלאומני, את שיח הכיבוש וכל הנגזר ממנו. 

הכח שנוצר במחאה החברתית, עוד לא הביא את השינוי המיוחל, אבל אין שום סיבה להספיד אותו. הוא זקוק לכיוון מוגדר, כדי שלא יתפזר או "יגוייס" לכיוונים שיעמיקו את הבעיות שכנגדן יצאנו לרחוב. אנו עדיין זקוקים ל'נייר לקמוס' שישקף לנו מהי המדיניות הקיימת ואיך להתמודד איתה.

הנכם מוזמנים להרצאה ודיון במדיניות הממשלה ובאפקט המחאה

ב1/3, רחוב טשניחובסקי 35 (ביה"ס דב הוז) ת"א, בשעה 18:30

לפרטים: http://lectures.drorisrael.org.il/#