"אומנות נכונה", "אומנות מנוונת" ואנחנו 1/3

בסדרה של 3 פוסטים אנסה להסביר את הקשר בין היחס לאומנות בגרמניה, הרצון לאשר יצוגיים "נכונים" של יופי, ובין התפרצויות של אלימות וקסנופוביה.

חלק א' - הפריחה התרבותית בויימאר והאיום המגולם על הנאציזם

שנות רפובליקת ויימאר (1919-1939) מוכרות כתקופה של פריחה תרבותית בגרמניה, בכל תחומי האומנות וכן כתקופה של פריחה תרבותית, הפלת מחיצות בין תרבותיות, ומתירנות. נישואים בין יהודים לגרמנים אתניים היו תופעה מקובלת ובברלין רבו הקשרים ההומוסקסואליים.

מקס פכשטיין, "רקדנית משתקפת במראה", 1923

השפעות פרודיאניות על האומנות

זרם האקספרסיוניזם, שבלט בגרמניה, ביטא את הרעיון שהעולם נצבע בצבעים ובסגנון של החוויות הפנימיות של הנפש ובו מטשטשת האבחנה בין המציאות הנראית לבין המצבים הנפשיים.
עקב הבחירה לבטא באופן מופגן בציור רגשות והלכי רוח, לא מעט מיצירות אלו דומות בסגנונן לקריקטורות קומיקס. גם בציור הקריקטורה, האומן מרשה לעצמו לחרוג מפרופורציות של הדמויות ושל הנוף כדי להדגיש מצב נפשי.

גורדי שחקים פוטוריסטיים, "מטרופוליס", פריץ לאנג, 1926

יצירת מופת, הניצבת בתווך בין הזרם הפוטוריסטי (שחבריו הזדהו עם הפאשיזם) חובב התיעוש, לבין הזרם האקספריוניסטי היא סרטו של פריץ לאנג, "מטרופוליס", (1926).

מעבר לעלילה העתידנית של הסרט (המתרחשת בשנת 2026), ומעבר לכך שסרט זה מהווה מודל להמון סרטי המדע בדיוני ("בליידראנר" ו"האלמנט החמישי", למשל), מציג פריץ לאנג על המסך ביטויים של חוויות מודעות ומודחקות. בסצינה בה מתאמנת "הל", הרובוט בגוף אשה, את שליטתה הסוגסטיבית בהמונים, מראה לנו פריץ לאנג בפוטומונטאז' את גיבובי המבטים של הגברים העטים עליה. צילומים אלו מדגימים את ההיקלטות של טענותיו של פרויד לגבי העוצמה של היצרים והרגשות בתודעתנו, וכן למניפולציות שניתן לבצע בנו דרכם. הסרט מטרופוליס אינו חד מימדי, ואין הוא נוקט עמדה ברורה לחלוטין בעד או כנגד התיעוש, המודרניות, והניכור שבעיר הגדולה. הנאצים אהבו את הסרט, בעוד שפריץ לאנג עצמו, לא אהד את הנאצים, בלשון המעטה וגלה מגרמניה.

השפעות פרוידיאניות ניכרות: סוגסטיה ברובע החטאים, "מטרופוליס", פריץ לאנג, 1926

האיום הפוטנציאלי על הסדר הנאצי

   

היטלר חשש מן הפתיחות התרבותית המגולמת באומנות של תקופת ויימאר בשלושה אספקטים :

א.     ניגוד ראשון מופיע מכיוון האוריינטציה הבינלאומית של זרמים באומנות – שכן אומנות "אקספרסיוניסטית", "סוריאליסטית", "קוביסטית", למרות זיקה גיאוגרפית כלשהי, היא אומנות חוצת גבולות ויוצרת חילופים תרבותיים. היטלר רצה אומנות מתוחמת לפי לאום וגזע "גרמנית" / "סינית" / "ספרדית", ואפילו אם לשם כך היה צריך למתוח את גבולות "הגזע הנורדי", ליוונים העתיקים.

ב.     ניגוד שני בין הנאציזם לאומנות המודרנית מגיע מכיוון הסגנון שלה: מופשט, ביקורתי, קטוע – אומנות כזו מתקשה לעורר הזדהות רגשית פשוטה, ודווקא נוטה לעורר דחיה, ספק וחשיבה.

וסילי קנדינסקי, "קומפוזיציה 7", 1913

ג.      ניגוד שלישי קיים מכיוון התכנים והמסרים של האומנות המודרנית – רבים האומנים המודרנים שהפגינו יחס ביקורתי לתוצרים של המודרנה עצמה – בייחוד למלחמת העולם הראשונה, אך יצאו גם נגד גישת ה"הגיינה החברתית": ראיית החברה כ"גינה" שיש לנקות ממנה "עשבים שוטים" ולא היססו לצייר דמויות מן השוליים החברתיים, ומהקצוות של הלגיטימיות החברתית והמוסרית. 

אוטו דיקס, "לוחמי סער תחת התקפת גז", 1924

אוטו דיקס, "מוכר הגפרורים", 1921

על הטיפול הנאצי באומנות נדבר בפוסט הבא 
החלק האחרון יתאר את התפקוד של "השעיר לעזאזל" החברתי, אליו לוהקו האומנים המודרניים.