חלק ב' - "אומנות נכונה" ו"אומנות מנוונת" במשטר הנאצי
מכיוון שבמשטר הנאצי ראו באומנות המודרנית איום, ובאומנות בכלל אבן בוחן להתקדמות הפרויקט הנאצי, נולד הצורך לייצר מדיניות ברורה בתחום זה. פרופסור פאול שולצה נאומברג, בספרו "אומנות וגזע" (1928),
השווה יצירות של אומנים מודרניים לבני אדם מעוותים ומפגרים. לשיטתו, המפגרים והמעוותים
לא היו רק דומים חיצונית לאומנים המודרנים, אלא בעלי "פנימיות" דומה.
פרופ' שולצה נאומבורג, "אומנות וגזע", 1928
כאומן, ארכיטקט והוגה, סומן נאומברג כאידיאולוג של המאבק לטוהר הגזע באומנות בתחומי הרייך השלישי. לצורך אידיאולוגית התרבות, הוא (וגם היטלר) "מותחים" את מושג הגזע, כך שהעם היווני בעתיק הוא בעצם נורדי במהותו, והאומנות היוונית ראויה להילקח בתור מודל לחיקוי. נאומברג יצר את הקריטריונים להבחנה בין "אומנות מנוונת", ל"אומנות פולקית" בריאה. למעשה, תורת הגזע הנאצית כולה נעוצה במושגים: "יוצרי תרבות", "נושאי תרבות", ו"הורסי תרבות" ולכן בעיניהם, האומנות היא מדד חשוב לאיכות הגזע.
לפי הגיון זה, רעיון "האדם החדש" הנאצי, תבע פיקוח חריף על תחומי תרבות
ואומנות. מעבר לאקט המפורסם של שריפת הספרים וצנזורה על כל הפרסומים העיתונאיים
והאומנותיים, המשטר נזקק גם לייצוגים אסתטיים של עצמו ודרכי הפצה של מסרי התעמולה
שלו. בין מפעלי הבנייה המונומנטאליים, ומצעדי הענק, דאג המשטר החדש לסבסד את ייצור מכשירי הרדיו כדי להחדירם לכל בית, ודרכם
את המסר.
הוגו יאגר, צלמו האישי של היטלר
"כל
גרמניה שומעת את הפיהרר עם מקלט העם"
מכיוון שהנאציזם מייחס חשיבות אדירה לאסתטיקה, האומן לא נבחן רק האם
הוא עצמו נאמן למשטר, אלא גם בכך שהאומנות שלו נאמנה להגדרות של המשטר לאומנות ראויה.
לכן, האומן המודרני וחבר המפלגה הנאצית, אמיל נולדה, לא
הצליח למנוע את הכנסת יצירותיו לקטגוריה של "אומנות מנוונת" ולהסרת 1,052
מהן מגלריות ומוזיאונים ברייך.
אמיל נולדה, "הסעודה האחרונה", 1909
גבלס מבקר בתערוכת "אומנות מנוונת"
בקרב אנשי האומנות במשטר הנאצי ידוע גבלס כמי שאהד באורח חלקי את
האקספרסיוניזם הגרמני וסבר שיש להשתמש בו באופן מסוייג – בהתאמה למטרות התעמולה
הנאצית. לעומתו, היטלר ראה את האומנות הזו כ"מנוונות" באורח גמור ותבע להחליפה
באומנות "פולקית" של הגזע הנורדי.
על מנת לברוא אומה "נכונה" עם ההאומנות "הנכונה",
נולדה התערוכה "אומנות מנוונת" (Entartete Kunst) במינכן במקביל לפתיחת תערוכת "האומנות
הגרמנית הגדולה" בבית האומנות הגרמנית, במינכן גם הוא.
קיר מגובב וצפוף בתערוכת "אומנות מנוונת"
מהלך הטיהור היה מורכב מבניית ועדה בירוקרטית, השייכת למנהל התרבות של הרייך, שתחרים יצירות אומנות ותציג אותן באופן מעוות. ההחרמות בוצעו ביצירות מודרניות של אומנים גרמנים ואחרים,
שיצירותיהם נאספו מרחבי גרמניה ואוסטריה. בין האומנים היו פיקאסו, אוטו דיקס, אמיל
נולדה, וסילי קנדינסקי, מקס ארנסט, מרק שאגאל, האנס ריכטר, גריסטיאן רולפס, גאורג
גרוס, מקס בקמן ורבים אחרים. רק כ6 מבין 112 אומנים היו ממוצא יהודי, אך לפי
היטלר, "היהודיות זיהמה את רוחם" של האומנים הגרמנים. בסופו של דבר הועדה החרימה למעלה מ15,000 יצירות אומנות. כל שוחרי האומנות המודרנית ברייך ידעו שזה הסיכוי האחרון שלהם לחזות באומנות שכזו, ואפילו בתנאים צפופים עם כותרות כגון "הנפש של הגזע היהודי נחשפת" ו "חבלה מכוונת בחוסן הלאומי". מהלך הטיהור של ה"רוח" היהודית מהאומנות הקדים את מהלך הטיהור של היהודי הממשי וחיסולו בבורות ירי ובמחנות. באופן דומה, טיהור האומנות הגרמנית הפגומה, הקדים את מבצע האותנזיה ("המתת חסד") - שפה מכובסת למבצע הרצח בזריקת רעל של נכים קשים, חולים ומפגרים מרחבי גרמניה. התערוכה נדדה בגרמניה ואוסטריה עד 1944 וצפו בה למעלה מ2 מליון מבקרים, בערך פי 3 מאשר בתערוכת "האומנות הגרמנית הגדולה". ברשת ניתן למצוא את תיעוד מוסרט של פתיחת המשכן לאומנות גרמנית וכן את היצירות שצונזרו במשטר הנאצי.
השוואה בין אומנויות אלו יכולה ללמד אותנו מה הרתיע את הנאצים באומנות
מודרנית, וכיצד חשבו שאומנות "גרמנית" אמורה לעזור לחנך את העם לאידיאל
המצופה. אחד המאפיינים המעניינים בתפיסת אומנות זו הוא ההקשר המגדרי שלה.
פאבלו פיקאסו, "שתי נשים רצות על החוף", 1922
אנרסט ליברמן, "על קו המים", 1938
אצל אנרסט ליברמן, האישה היא כמעט המשך של הסלעים על החוף, מחוברת
לטבע, אך גם דוממת, חסרת רגש, רזה, יותר אוביקט מאדם. כשפיקאסו מצייר נשים רצות על
החוף, הן מלאות, אקטיביות, יצריות, בתנועה, בעלות תודעה ורצון. כל האלמנטים האללו נידונו להדחיה באומנות הנאצית. הרצון שייך לגברים בלבד
דמויות הגברים באומנות הנאצית מושפעות מן האומנות היוונית הקלאסית, אלא שכאן נוצר
הקשר חדש: "בני האלים" של יוון, הפכו למודל של "בני האלים"
הנורדים, הגזע שתפקידו לכבוש את העולם. הפיסול המונומנטאלי, כמו שאר המונומנטים הנאצים, נועד
לפאר את הגזע, ולהדגיש את הכח הגופני, בדרך כלל כחקלאים או כחיילים. כולם חזקים, בנויים לתלפיות ודומים זה לזה.
ג'וזף ת'ורק, "רעות"' 1937
ג'וזף ת'ורק, פסל מומומנטלי בהכנה
מעניין לראות כיצד נראית דמות הגבר הזורע בשדה שני מקרים:
וינסנט ואן-גוך, "שדה חיטה עם קוצר ושמש", 1889
אוסקר מרטין אמורבך, "הזורע",
1937
בשתי התמונות, האדם שייך לטבע מסביבו, אך דווקא הקוצר של ואן גוך נראה שולי ביחס לנוף, ואילו הזורע אצל אמורבך מצויר באדנות על הטבע מסביבו, וחוסנו מודגש.
האומנות הגרמנית ה"פולקית" ניסתה גם להשפיע על דימויי המשפחה הרצויה.
תפקידה אשה התמצא במשק הבית ובטיפול בילדים. בהקשר זה, כדאי לציין,
שהשלטון הנאצי, נמנע ככל שיכל מגיוס נשים לעבודה, כולל במצבים של מחסור עצום בכח
עבודה. נשים ממעמד הפועלים נסבלו כעובדות במפעלים, אך תמיד ניתנה עדיפות ליבוא של
פועלי כפיה, מכל רחבי שטחי הכיבוש, ללא הכשרה מקצועית, לעומת שילוב נשים גרמניות במשק
התעשייתי. התמונה מאפשרת להבחין בשלבים השונים בחייה של האישה הגרמניה האידיאלית: צמודה לאימה, משתעשעת בציור, הורה לילדים, וכסבתא היא עסוקה בתפירה.
אדולף ויזל, "משפחת חוואים מקהלנברג", 1939
חלק מן היצירות המוחרמות נמכרו במכירה פומבית בשוייץ, ואילו אחרות נשרפו ואבדו לנצח. חלק קטן מהצמרת הנאצית הציב בביתו מספר יצירות כאלו, ללמדנו, שאף בתוך הצמרת, לא כל האומנות המודרנית נתפסה כ"מנוונת". האירוניה לא מסתכמת בכך שתערוכת האומנות המנוונת זכתה לתשומת לב מרובה בגרמניה עצמה, לעומת כל האומנות ה"פולקיסטית" ברוח הרייך השלישי. אירוניה נוספת טמונה בכך שהנסיון להדחות מן האומנות כל ייצוג של חריגות, של נכות, של עיוות, של הרס ואבדון עומד במקביל למעשי הזוועה הנאציים שיצרו יותר הרס, ניוון ונכות מאשר כל ה"רעל" לכאורה שהופץ ע"י אומנים מודרנים. עוד על כך בפוסט הבא לקריאה נוספת: ספריה של דנה אריאלי הורוביץ: "אומנות ורודנות", "רומנטיקה מפלדה"
דיקטטורות: גרמניה הנאצית : עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד / אמירה גלבלום
תגובות
הוסף רשומת תגובה