"אומנות נכונה", "אומנות מנוונת" ואנחנו 3/3
חלק א' במאמר עסק בפריחה התרבותית בעידן ויימאר והאיום המגולם על הנאציזם.
חלק ב' עסק ביחס לאומנות בזמן המשטר הנאצי.
חלק ב' עסק ביחס לאומנות בזמן המשטר הנאצי.
חלק ג' - ה"שעיר לעזאזל" החברתי והמוסר החדש
מדוע ייחסו הנאצים חשיבות רבה כל כך לאומנות ?
מדוע רדפו את האומנות ה"מנוונת" עד חורמה ?
כיצד ניתן להסביר את הדיסוננס בין האובססיה האסטטית שהטיל המשטר הנאצי לבין הזוועות והכיעור שחולל במימדים הולכים וגדלים בימי המלחמה ?
אני סבור שהמקרה הגרמני הוא מקרה קיצון, ייחודי במינו, אך גם הוא נשען על יסודות המשקפים את המצב האנושי הכללי בימינו. הבנה של מה שקרה בגרמניה הנאצית צריכה להיות מבוססת על בחינת התגובה הייחודית של גרמניה, לתהליכים דומים שהתרחשו בכל החברות העוברות מודרניזציה. מעניין לבחון זאת, דווקא מבעד לביקורת של הוגים יהודים.
כותב א.ד. גורדון במאמרו "עם-אדם" כך:
רואים אנחנו, כי האדם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמוּת, יש בו
בכל זאת הרגשת אי-שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמוּת, לטוב, לאור, אשר במידה ידועה
היא גם לובשת צורה של שאיפה חיה, הבאה לידי ביטוי בצורת תנועות וזרמים שונים. ובכל אופן גם בחטאו, אם בשוגג אם במזיד, לשאיפות
האנושיות העליונות, הוא, האדם היחיד, מוצא במידה ידועה צורך להצדיק את עצמו באיזה שאופן
שהוא. אולם העם בתור אישיות קיבוצית הרי הוא
חיה טורפת אכזרייה ושפלה מאין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לגנוב,
לשקר, לזייף, לטמא, לעשות כל מיני כיעור ותועבה, כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה,
לדבר שכדאי לו לאדם לתת את נפשו עליו. ובדבר
הזה, כמו שראינו במלחמה, שוווי כל המעמדות, המפלגות והכתות. כל האידיאלים וכל השאיפות האנושיות העולמיות מיטשטשים
ומתבטלים בפני התביעה הבהמית הזאת, בפני האנוכיות הגסה של העם. ומה הוא העם מבחינה זו, אם לא האישיות הקיבוצית,
אם לא יוצר החיים הקיבוציים? ואיך יוכלו החיים הקיבוציים במצב כזה להיות אנושיים, אפילו
אם הם יעמדו על סדר סוציאלי היותר צודק?"
קטע זה לא נכתב על הנאצים, אלא על כלל האומות המודרניות, לאחר
מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1920. גורדון מצביע על כך שאנו משתמשים בקני מידה מוסריים שונים ואף הפוכים בתכלית בחיים האישיים לעומת החיים הלאומיים. הוא סבור שניגוד זה מבטל את הערך המוסרי של ההגינות בחיי היומיום, שהיא רק כסות לעוול ולרשע שבין עם אחד למשנהו. יצירתה של "קהילת העם", שבתוכה יש תוקף לציוויים מוסריים, מוגדרת ע"י סימון שאר העמים כאויבים ובזירה זו הערמומיות והכוחנות אינן תכונות מגונות, אלא רצויות ומבורכות. גורדון חשף את התופעה הזו וגינה אותה, אך לא הסביר מדוע אנו נוהגים במוסר כפול זה, וחיים איתו בהשלמה שכזו.
נסיון מעניין להבין את החולשות המובנות
של החשיבה המוסרית המקובלת, ואת הדרדרותה להתפרצויות אלימות רבות עוצמה בעת המודרנית,
נעשה ע"י הפסיכולוג וההוגה אריך נוימן.
 |
| מימין: קרל יונג משמאל: אריך נוימן |
נוימן, יהודי יליד גרמניה ותלמידו החשוב ביותר של קרל יונג, עזב את גרמניה בתחילת שנות השלושים והתיישב בת"א. תוך כדי התרחשות השואה כתב את ספרו: "פסיכולוגית המעמקים והמוסר החדש", בו הוא מתאמץ להבין את "האפידמיה החברתית" המתפרצת בתקופות מסויימות בעוצמה ובאלימות כלפי "שעיר לעזאזל" חברתי.
הבעיה מתחילה, לפי נוימן, בחוסר המוכנות של האדם לקבל את הרע שבו, ובשאיפה האוטופית לביעורו. שאיפה זו אינה רק תיאור של חזון דתי לאחרית-הימים, אלא דווקא אשליה רווחת ופעילה בהווה, לפיה הרוע אינו נולד מתוכנו, אלא מהווה השפעה חיצונית וזרה החורגת מן הסדר הטבעי והטוב. כך למשל, דמויות השדים, המכשפות ומלאכי החבלה, בכל התרבויות, בעצם מהווים שכבת הגנה סימבולית, המרחיקה מאיתנו את ההכרה, שמקור הרוע בעולם נמצא בקרבנו - בני האדם.
ברמה המעשית, אנו מתייחסים לרוע כאל מחלה -
.jpg)
מרחיקים את הפושעים אל בית הכלא, מסמנים ומחרימים את החריגים, כדי להגן על מרחב קולקטיבי "טהור ומוסרי", בלתי נגוע. המושג היהודי של "עמלק" מבטא בדיוק את הרע שאין לשאתו בקרבנו בשום אופן, ואי-יציאה למלחמת חורמה כנגדו היא פשע בעצמה.
מרחיקים את הפושעים אל בית הכלא, מסמנים ומחרימים את החריגים, כדי להגן על מרחב קולקטיבי "טהור ומוסרי", בלתי נגוע. המושג היהודי של "עמלק" מבטא בדיוק את הרע שאין לשאתו בקרבנו בשום אופן, ואי-יציאה למלחמת חורמה כנגדו היא פשע בעצמה.
הטקס היהודי העתיק של "שעיר לעזאזל" מבטא בדיוק את רצון הזה. ביום הכיפורים, שולח הכוהן הגדול שעיר ומקריבו כדי לנקות את חטאי העם ולהביא למחילה ובכך ומחזיר אותם למצב ה"טוב הטבעי".
דינמיקה זו משקפת את מצבה הנורמלי של החברה, אך כאשר מתקיים משבר חברתי - אקלימי/כלכלי/בריאותי/צבאי, דינמיקה זו עלולה להפוך להתפרצות אפידמית ואלימה כלפי כל מי שנדחק מתוך הקולקטיב למעמד "השעיר לעזאזל" החברתי. הגדרת הבעיה (רוע הנובע מקבוצה ספציפית) קובעת את פתרון המבוקש (מלחמת חורמה בקבוצה ה"רעה").
את השבר שעובר על האדם המודרני, ניתן לתמצת בפרדוקס שבין מתן עוצמה אדירה בידי האדם, לבין אבדן האוריינטציה שלו בעולם. הישגי המדע, התקשורת והטכניקה טומנים בחובם אפשרויות חסרות תקדים, אך במקביל מתקיימת שחיקה אדירה של הקריטריונים להערכת ההישגים הללו והיכולת למצוא בעזרתם פשר ברור.
 |
איור של Omnikron13 |
בלשונו של נוימן:
לפי ניתוח זה, בחווית החיים המודרנית יש משום שיבה כפויה אל המערה של אפלטון, בה ניתן להבחין רק בצלליות הדברים, ולא בתופעות עצמן.
המכרסמים, לבטל את השאלות ואת תחושת היחסיות, ולהציב פתרונות
כוללים וחד-משמעיים, הד חוזר לעולם המוסרי הדתי הכולי הטרום-מודרני, ששקע
לבלי שוב. פתרונות אלו, חייבים להציב גבולות נוקשים ביותר על חיי הפרט, כדי
להניע את האדם לא למצות, ואף לסלוד משפע האפשרויות הטמונות במודרניזציה.זהו נסיון מתוכנן לגייס את האמצעים המודרניים על מנת להניע ברוטליזציה של המחשבה והתרבות ולעקר את הפוטנציאל המוסרי.
"אסונו של האדם
בן-זמננו שאיננו יכול על פי רוב להעמיד מול חורבן הערכים מחמת הרע, אלא מוסר שכבר ניטל
כושר השפעתו על הנפש. אי-הביטחון בלב האדם היחיד, המסתמך על ערכי תורת המוסר היהודית-נוצרית
הישנה אך שוב אינו חש בתוכו את פעילותם, ומנסיונו היומיומי לומד לדעת כי ניטל תקפם
מהם, -- אי-ביטחון זה עושהו קורבן נח לנגע הרע... השאלה שמא "התעשיה", ה"מעמד",
ה"אימפריאליזם", ה"לאום" או ה"גזע" מהווים את הרקע המכוון
את ההתמודדות; שמא האדם היחיד נמצא מרומה במאבק הזה; שמא אינו יודע את המוצאות אותו
משום שהכוחות מכוונים מאחורי הקלעים הם סמויים; שמא הוא נלחם בלי דעת מהו אותו דבר
שהמאבקים האלה משמשים לו סימפטום; - שאלה זו, שאין לה, כמדומה, פתרון, ושהיא זוכה לאלפי
תשובות שונות ומשונות, חיה בתודעתו של כל לוחם כביטוי לתוהו ובוהו השורר בזמננו.
"
השיר what's going של אדם אנט משנות ה-80 מלווה את הסרט "מטרופוליס" של פריץ לאנג מ-1926
הנאציזם, לא רק שאינו מעניק כלים חברתיים להתמודדות עם הרוע הקיים באדם, אלא שהוא מספק בעוצמה רבה אשליות כלפי "השעיר לעזאזל" החברתי, שהוא לבדו נושא באשמה לכל הסבל והצער בעולם. רק שאיפה זו להדיח את הרע מקרב הקולקטיב הטהור ולהטילו על הזולת, יכולה להסביר את הקלות בה מתחלף ה"שעיר לעזאזל" תכופות בין "היהודי"-"הבולשביק"-ה"קפיטליסט" או גם "האמן המודרני". ל"שעיר לעזאזל" אין תוכן ממשי משלו, אך יש לו תפקיד - לשאת באשמה ולאפשר את הבנייה של ניגודו הגמור - "הארי הטהור". הוא לבדו יכול, באורח אי-רציונלי, לייצר מחדש את האדם "המאמין-המגוייס", אשר מסוגל להוציא לפועל, ללא נקיפות מצפון, את כל אותן זוועות, אשר בדמיונו משוייכות ל"שעיר לעזאזל" בו הוא נלחם.
|
 |
||||||||||
"הכח
מאחורי מעצמות האויב: היהודי" , 1942. היהודי הוא המהות של כל אויב וילבש
כל דמות כדי להשיג את מטרתו.
|
תערוכת ה"אומנות המנוונת" נועדה לעורר בחילה מפני ה"רוח
היהודית הסוטה" החודרת לתרבות הגרמנית.
|
 |
מימין: "אדם חולה זה עולה לך 60,000 מארק בשנה. אזרחים זהו כספכם" משמאל: כרזת בחירות נגד כומר קתולי וכומר קומוניסטי, הכרוכים יחדיו |
מלחמת החורמה אמורה לגאול, אך אינה גואלת כלל, ודווקא משום כך, מתוך אותה פסיכולוגיה קולקטיבית, הצורך ב"שעיר לעזאזל" חברתי הוא צורך מתמיד. השמדת היהודים היא הנרחבת מבין שורה של "השמדות גואלות": הנכים, הצוענים, הקומיסרים הבולשביקים ולעתיד גם הדת הנוצרית, "ילידת היהדות" ואף "מיילדת הבולשביזם". בעבור הנאצים, היהודי הממשי, הינו רק אקזמפלר של היהודי האמיתי - השטן הסימבולי. ניתן לתהות באיזו מידה הנאצים האמינו לפיקציות האידיאולוגיות שהם עצמם בראו. בחיבור שאינו מוכר דיו ('שיחות עם היטלר' / הרמן ראושנינג) נחשפת בצורה גלויה מודעותו הגמורה של היטלר לפיקטיביות של תפישתו:
אני יודע היטב, כמו כל האינטלקטואלים החכמים להפליא
האלה, שמבחינה מדעית אין דבר כזה, גזע.[...] אך אני כפוליטיקאי זקוק למושג שיאפשר
לבטל את הסדר שהתקיים עד כה על בסיס היסטורי ולהשליט בכוח סדר חדש ולא-היסטורי
לחלוטין, וכמו כן עלי לספק לו בסיס אינטלקטואלי. (ראושנינג, היטלר מדבר
:229)
האם ניתן להתגבר על תופעת ה"שעיר לעזאזל" החברתי ועל ההתפרצויות האלימות הכרוכות בה ?
אריך נוימן, האמין כי במקום "המוסר הישן", עתיד להיוולד "מוסר חדש", המבוסס על הכרה אמיתית של הפרט את עצמו, כלומר, הכרה לפיה בכל אחד מאיתנו יש טוב ורע, ולא ניתן להכרית את הרע מקרבנו, ואף לא להטילו באופן סמלי על הזולת. מוסר המבוסס על הכרה כזו, ישפיע באופן עמוק כל נסיונות הסימון, ההרחקה וההדחיה של החריג והשונה ויטול מהם כל מימד מוסרי גואל, ובכך לא רק שימנעו התפרצויות אלימות חריפות, אלא שחיינו היומיומיים יהיו שונים בתכלית.
ייתכן בהחלט שהעדפה הקיימת בתרבות שלנו, לדימויי יופי "אריים" באופיים, מזינה שאיפה כמוסה להשבחה גזעית.
האומנות המודרנית, בהפנייתה מבטה במכוון אל עבר הרע והמעוות, בהחריפה את הספקות, שחש האדם המודרני, היוותה ניגוד חריף לפסיכולוגיה הקולקטיבית המתבקשת ע"י הנאצים. אמנם, נכון שעצם הערעור על הקיים, אינו מציג תורה מוסרית חלופית לזו שכשלה, אך הוא עשוי לפלס לכך את הדרך. ההתמודדות עם הרוע, אינה חוויה נעימה, והכרה באופיו הנצחי והפנימי, אינה פוטרת איש מהתמודדות עם גילוייו במציאות. ההתניה התרבותית לחוש סלידה, והתנערות בגין כל גילוי מגונה של רוע וכיעור, מסייעת להכחשה הקולטיבית של חלקנו בתופעות אלו. יהיה זה מוגזם לצפות מן האומנות המודרנית למתן בכוחות עצמה את הרוע האנושי, אך ייתכן והיא עשויה למתן את נטיית ההדחקה שלו ולעודד עיון אמיתי יותר בטבעו ובאחריות הקולקטיבית כלפיו.
לקריאה נוספת:
"עם-אדם" - א.ד. גורדון
עוד על "שיחות עם היטלר", ברשימה "מלחמת האלים" - יוחנן בן יעקוב, באתר מגזין סגולה
פרטי הסרט - אומנות מנוונות
ראיון ב'הארץ' עם ילדיו של אריך נוימן
קטע מן הסרט הדקומנטרי: "אומנות מנוונת" על הקשר בין איסור הזוועה באומנות למעשי זוועה במציאות
לקריאה נוספת:
"עם-אדם" - א.ד. גורדון
עוד על "שיחות עם היטלר", ברשימה "מלחמת האלים" - יוחנן בן יעקוב, באתר מגזין סגולה
פרטי הסרט - אומנות מנוונות
ראיון ב'הארץ' עם ילדיו של אריך נוימן
תגובות
הוסף רשומת תגובה