"לתקן את העולם פירושו לתקן את החינוך" / יאנוש קורצ'אק

היום הוא יום השנה להירצחו של יאנוש קורצ'אק. קורצ'אק היה סופר, רופא, הוגה ושדר רדיו, אך הוא התפרסם בעיקר כמחנך ייחודי ומקורי שייסד בית יתומים לילדים יהודים בורשה. היום, קורצ'אק זכור בעיקר בגין מותו הטראגי בשואה, בימי הגירוש הגדול בגטו ורשה, ב5 לאוגוסט 1942.

לאחרונה נתקלתי בקליפ ובו ביקורת מנומקת על החינוך כיום.

https://www.youtube.com/watch?v=D-eVF_G_p-Y

 

לצערי, למרות הסגנון העדכני אין בביקורת הזו שום דבר באמת חדש. למרות אינסוף חידושים בהגות החינוכית, שיטות החינוך הן שמרניות להחריד ובדרך כלל גם מנציחות פערים מעמדיים ותרבותיים. על כל זה כבר כתב קורצ'אק לפני מאה שנה ויותר. אלא שהחלופות שהוא פיתח - מצויינות בפני עצמן - אינן מוכרות כיום כמעט בכלל. כדי להכיר אותן לעומק יש לקרוא את כתביו, אבל במסגרת הבלוג, חשבתי "לפתוח פתח" קטן להיכרות עימו.

המאמר התפרסם גם באנגלית כאן

"לתקן את העולם פירושו לתקן את החינוך" / יאנוש קורצ'אק

כשאנו מזכירים את קורבנות השואה, יש נטיה לשים דגש על מותם ולהקדיש רק תשומת לב מועטה יחסית לחייהם טרם השואה. מי הם היו ? כיצד חיו ? על מה חלמו ? ממה התרגשו ? את התשובות לשאלות אלו קשה למצוא בטקסי הזיכרון א בהנצחה על גבי שמות לרחובות ולמוסדות ציבור.

ואילו השואה מגלמת למעשה רצח כפול. היא הרצח הפיזי, המשמיד את חיי האדם ואת עתידם האפשרי. והיא גם הרצח התרבותי – של רקמת החיים, הרעיונות, הנורמות, הערכים; מנהגים דתיים ותרבותיים שבתוכם חוו היהודים את חייהם. רקמה תרבותית זו, למרות שנגדעה, הינה בעלת הפוטנציאל של לידה מחדש, ככל שנאסוף את סימניה, נתעניין בהם ונקבל מהם השראה.

אין הכוונה ל"החזרת עטרה ליושנה" וגם לא לבנייה מחדש, של תרבות הנטועה בתוך זמן ומקום שונים משלנו, אלא לחיפוש של שורשים תרבותיים ואידיאים, היכולים להעשיר את חיינו, אם נעניק להם את ההזדמנות לכך. כיצד נוכל להפוך את דרכו ופועלו של אדם, שניסה להטביע חותמו בעולם, כדוגמת יאנוש קורצ'אק, לזכרון חי ?

ראשית, עלינו לזנוח את הנטיה להתרכז במותו בזמן השואה ובחייו בגטו, ולהכיר את ארבעים שנות יצירתו והגותו שקדמו להם.

תערוכת קורצ'אק "ביד לילד", בית לוחמי הגטאות

אבן לזכרו של קורצ'אק באתר ההנצחה בטרבלינקה

תפיסת עולם ותפישה חינוכית

"יאנוש קורצ'אק" היה שם העט של הנריק גולדשמיט, סופר יהודי שאפתן וסטודנט לרפואה מאוניברסיטת ורשה. יש המשערים שכינוי זה נועד להסוות את מוצאו היהודי, אך למעשה מוצאו היהודי היה יודע היטב.

כילד, ביקש קורצ'אק לשרוף "את כל הכסף בעולם", כדי שיוכל לשחק בחופשיות עם כל ילד, ללא תלות בעושרה של משפחתו. משפחתו ירדה מנכסיה לאחר מות אביו, כשקורצ'אק היה בן 14. בעת שלמד רפואה, קורצ'אק הפך למבקר חברתי חריף. ההחלטה לוותר על קריירה כרופא ולהקים בית יתומים לילדים יהודים הייתה לנקודת מפנה בחייו. בית היתומים הפך לאתר של ניסויים חדשניים וייחודיים בחינוך, המוקדש ליצירת חברת ילדים דמוקרטית וצודקת, או במילותיהם, "ממלכת ילדים".

במהלך חייו של קורצ'אק (1878-1942) קרו באירופה תהפוכות חברתיות ופוליטיות רבות. קורצ'אק ראה אותן מקרוב. הוא חזה במהלכי הרוסיפיקציה של האימפריה הצארית בפולין; הוא שירת כרופא בצבא הצאר במלחמת רוסיה-יפן (1904-1905) ובמלחמת העולם הראשונה (1914-1918); הוא גויס לצבא פולין לתקופה קצרה במלחמה הפולנית-סובייטית(1919-1921). הוא חזה בעצמאות פולין המחודשת ובהתגברות האנטישמיות בה. הוא היה ער לתופעות החברתיות של זמנו: העיור, התיעוש, המסחור והתסיסה החברתית. על רקע אלה, התחדדה הבנתו שאין החינוך מקצוע כשאר המקצועות. התשובות לשאלות כמו "מהי הנדסה טובה ?" או "מהי רפואה טובה ?" השתנו אך במעט, בימי שלום ומלחמה, בימי אימפריאליזם ובימי שחרור לאומי ואילו התשובה לשאלה "מהו החינוך הטוב?" נותרה מסובכת ושנויה במחלוקת ללא הרף, וזאת מפני שמטרות החינוך תלויות לחלוטין בדמות החברה אותה שואפים ליצור או לשמר.

"איש מהם לא ידע, או לא רצה לדעת, שהילדים יכולים להפוך לעובדים מצפוניים, חרוצים ופעילים וחסרי פניות יותר מכל עובד אחר. הומצאו אלפי שיטות איך לקטול את זמנם, כדי שלא ישקעו בבטלה ובעצלות ואיש לא העלה בדעתו שאפשר למסור עבודה לידיהם. רק תעשיינים ובעלי קירקסים למדו את ערך עבודת הילדים וניצלו אותה לתועלתם במעשי עושק ושוד גסים. איש מהם לא הבין או לא רצה להבין שהילד ילמד ברצון ובמהירות, בדיוק כמו אדם מבוגר, את כל אותם הדברים שהוא באמת זקוק להם ויכול למצוא להם שימוש מיידי הלכה למעשה. אחרת צריך לכפות על הילדים את הלימוד בצורה מלאכותית, או להקל באופן מלאכותי על לימודיהם ולהמציא דרכים מלאכותיות כדי שיישארו בזיכרונם. מכאן הציונים, הפרסים והעונשים, מכאן השינון והבחינות על חומר של שנה, של ארבע, שש או שמונה שנים בבת אחת תוך העלה הדרגתית של הקלות וזכויות יתר.”

( קורצ'אק, "בית הספר של המוות", בית הספר של החיים, עמוד 189, כתבים, כרך ח')

"לתקן את העולם פירושו לתקן את החינוך", כתב קורצ'אק, אף שידע היטב שכל "חינוך מתקדם", הינו מתקדם רק ביחס למטרות חברתיות מסויימות. את חיבוריו נהג לפרסם בעיתונים סוציאליסטיים (Przeglądu Społecznego, Glos, Społeczeństwo), שצונזרו לעיתים קרובות ופעיליהם נרדפו ע"י שלטונות הצאר. הוא עצמו, אף שהזדהה עם האידיאות הסוציאליסטיות, לא היה חבר פעיל במפלגה או תנועה סוציאליסטית באופן רשמי. כפי הנראה, אחת מנקודות המחלוקת בינו לבין המהפכנים השמאלנים היה עיסוקם האובססיבי בתפיסת השלטון והלגיטימציה שהעניקו לאלימות לשם כך. קורצ'אק, העדיף לעסוק כבר בהווה, ב"יום שאחרי". שכן אם תצליח המהפכה להפיל את שלטון הצאר, באיזו מידה יוכלו אנשי החברה הישנה לחיות על פי אידיאלים חדשים? קורצ'אק התעלה מעל ההוגים האוטופיסטים הקלאסיים שרק דמיינו חברה מתוקנת, ושונה מקרל מרקס, אבי הקומוניזם, שהכחיש כל קשר בין תורתו לבין אוטופיה. הוא דומה יותר לרוברט אוון, "אבי הקואופרציה", בכך שהתעקש לחתור לאוטופיה בתוך מגבלות המציאות הקיימת, או כמו שניסח זאת מרטין בובר: "אוטופיה מתגשמת".

בבית היתומים של קורצ'אק היו מספר מצומצם של כללים שנבנו כך שיהיו מובנים לילדים. הילדים היו יכולים לשנות את רובם באמצעות מועצת הילדים. המחנכים לא הורשו להעניש ילדים; בית משפט של ילדים הוקם כדי לטפל בתלונות של ילדים או של מבוגרים. השיפוט היה סלחני, ורוב הפסיקות היו קלות יחסית ונסבלות. הסנקציה החמורה מכל – סילוק ילד – הופעלה פעם אחת בלבד; ברוב המקרים החמורים, חבר ותיק בבית היתומים היה לוקח אחריות אישית על התנהגותו העתידית של הנאשם, כדי למנוע את סילוקו. מרבית הילדים התנסו בבית המשפט מנקודות מבט שונות: כמאשימים, כנאשמים וכשופטים. קורצ'אק ראה בכך חינוך מעשי לצדק.

גלוית הסיום של ליאון (ברל) גלוזמן, 1930, ארכיון בית לוחמי הגטאות

בשונה משיטת ציונים מקובלת, המכוונת למדידה אובייקטיבית של כישורי התלמיד (בהנחה שזו בכלל אפשרית), ילד שבגר בבית היתומים עבר "משאל עם", ובו ילדים אחרים קבעו את דעתם האם יגדל להיות אדם טוב בבגרותו. הערכה זו לא הייתה על בסיס זרות אובייקטיבית, אלא ידידותית, סובייקטיבית ונערכת בידי קבוצת השווים. אחד מהילדים הללו (אותו פגשתי בגיל 88) סיפר לי שכך זכה בשתי מטרות לחיים: להפוך לאדם מוסרי, ולשכנע את הילדים שכתבו לו הערכה שלילית לשנות את דעתם.

החינוך בבית היתומים של קורצ'אק, הינו למעשה הכשרה לחיים בחברה המבוססת על חירות, אחריות וצדק. בין חניכיו, היו שהתלוננו כנגדו על אכזריות החיים שמחוץ לבית היתומים. לעיתים היה ביכולתו לסייע להם ולעיתים לא, אך דבר זה לא גרם לו לפשרות חינוכיות.

"נפרדים אנו מכל אלה אשר יצאו מהבית שלנו, או עתידים לצאת בקרוב שלא על מנת לשוב.

נפרדים אנו מהם בצאתם למסע ארוך ורחב. מסע זה שם יש לו – החיים.

פעמים רבות הרהרנו, כיצד נפרד מהם ומה העצה שנשיא להם.

לצערנו, המילים עניות הן וחלשות.

מאומה, אין אנו נותנים לכם.

אין אנו נותנים לכם אלוהים, כי עליכם לבקשו בנפשכם פנימה במאבק של בדידות.

אין אנו נותנים לכם מולדת,  כי אותה עליכם למצוא במאמץ לבכם ומחשבותיכם.

אין אנו נותנים לכם את אהבת האדם, כי אין אהבה בלי סלחנות. סלחנות נקנית בעמל וטורח שכל אחד נוטל על עצמו מרצון.

דבר אחד אנו נותנים לכם: את הגעגועים לחיים טובים יותר, שאינם קיימים אך עתידיים אי פעם להתקיים – חיים של אמת וצדק.

אולי יוליכו אתכם געגועים אלה אל אלוהים, אל המולדת ואל האהבה.

היו שלום, ואל תשכחו את זאת."

(מכתב פרידה, "עם הילד")

שיטתיות ללא שיטה

קורצ'אק תרם תרומה חשובה לחינוך הפרוגרסיבי, שחלקים רבים ממנו נחשבים חדשניים גם כיום (וזאת בגין נטייתו השמרנית של החינוך באופן כללי).

"קראתי ספרים מעניינים, עתה אני קורא ילדים מעניינים. אל תאמר: 'אני כבר יודע'. אני קורא את אותו הילד פעם אחת, שניה, שלישית, עשירית, ואחר הכל אינני יודע הרבה: כי הילד הוא עולם גדול ורחב, שקים מזמן ויהיה קיים תמיד. אני יודע קצת על מה שהיה, על מה שיש כיום, ומה יהיה הלאה?"

 (קורצ'אק, "כללי חינוך", דת הילד, ע' 305)

קורצ'אק הרבה לכתוב, ויש בידינו כרכים רבים של יצירותיו, הרצאותיו ויומניו האישיים. מעבר לחיבה האישית לכתיבה, קורצ'אק הרבה לתעד את נסיונותיו בחינוך, וזאת בהשפעת הגישה המדעית אותה רכש בלימודי הרפואה. הוא עקב בקפדנות אחר ההתפתחות הגופנית והנפשית של הילדים בית היתומים תוך התאמת הגישה לתחום החינוך. התיעוד החינוכי, על פי קורצ'אק, חורג במובנים רבים מזה המקובל במחקר המדעי, ואופן התייחסותו לתחום זה מדגים יפה את תפישתו החינוכית.

קורצ'אק הבין שבני אדם שונים זה מזה במידות רבות, ואין בנמצא "מתכון" אשר יישומו מצליח במידה שווה בקרב כלל האנשים. הוא הרבה לבקר את השיטות הדכאניות והמשמימות של החינוך השמרני, ולכן, במקום הנסיון ליצור ביסוס מדעי כוללני לשיטה חינוכית, ראה קורצ'אק בכל אדם יצירה הראויה ללימוד באופן מעמיק בצורה נפרדת. כלומר, התיעוד החינוכי המפורט של אדם ספציפי ("אדם" ו"ילד" הם מושגים חופפים בתפיסתו של קורצ'אק) אינו כולל משמעויות אובייקטיביות כיוון שאנשים אינם אובייקטים. לעומת זאת, ניתן לכנות אותו "שיטתיות ללא שיטה", שיש לה ערך רב ביחס להתפתחות ולחינוך של אותו אדם עצמו לאורך זמן.

בשונה מהיומרה המדעית לאובייקטיביות של החוקר, המחנך עפ"י קורצ'אק הינו משתתף פעיל בחיי החניכים ולכן עליו לתעד לא רק את החניכים, אלא אף את עצמו. קורצ'אק לעג למחנכים הנוזפים בתלמידיהם, שאינם מצליחים בלימודים מפני שאינם חרוצים והשווה זאת לרופא הנוזף בחולה באומרו שהוא רשם את כל התרופות הנכונות והחולה מתעקש שלא להבריא. ומכאן המסקנה שהשיפור המשמעותי ביותר בחינוך טמון דווקא בכושר התפתחותו של המחנך. על המחנך למצוא ולהמציא את שיטותיו שלו, לשפר אותן מתוך צבירת הנסיון ולא פחות מכך מתוך ניתוח התיעוד של נסיון זה. מחנכים רבים סובלים סבל רב מהשגרה הנכפית עליהם ע"י המבנה של מערכת החינוך הבית ספרית הכפופה לאילוצים מערכתיים שונים. אחת התוצאות המפורסמות של סבל זה, הינה שחיקה גוברת של המחנכים.  אחד היתרונות הגדולים בגישתו החינוכית של קורצ'אק טמון בשינוי היחס לנסיון המצטבר של המחנך והפיכתו לדבר, שאם אשתמש במושגי ימינו, יקרא התנסות מתמשכת.

דמיינו לעצמיכם מחנך בסוף יום לימודים רגיל בבית הספר, אשר במשך היום פגש מספר כיתות שונות, למעלה מ100 תלמידים, נתקל בקשיים שונים של תלמידים שונים בתחום ההוראה, ואף שם לב לבעיות חברתיות שונות שהתרחשו במהלך השיעור וגם בהפסקה. כמו כן, הוא נחשף להשתפרות של תלמידים מסוימים והתרחשויות חיוביות מבחינה חברתית. כרגיל, מופעלים עליו הלחצים הרגילים של עמידה במסגרת שמתווה מערכת החינוך כמו הקצב של פרקי הלימוד, והכנת התלמידים למבחנים, תוך רישום בירוקרטי של דפי הנוכחות ומתן הציונים של המבחנים הקודמים. בדרך כלל, בסוף יום כזה, השאיפה היחידה של המחנך היא להגיע לביתו ולבצע ניתוק גדול ככל האפשר ממה שעבר עליו במשך יום הלימודים. הנסיון שצבר ביום זה, אינו מחדד משמעות כלשהי, אלא מצטבר לענן הולך וגדל של שגרה, שסופה שחיקה ועירנות פוחתת של המחנך למתרחש סביבו. לו היה יכול, כמו שמבקש קורצ'אק לעשות באופן שיטתי, לבחור מתוך שפע האירועים וההתרחשויות את אלו שהיה מעוניין להתייחס אליהם: את שביעות הרצון של תלמיד שבדרך כלל דכאוני; את השיפור ביכולת הלימודית של תלמידה אחרת; את הריב שהתרחש בהפסקה וכן את מחשבותיו ורגשותיו שלו ביחס לאירועים וביחס לעצמו, אז היה מסוגל להפוך את הנסיון למשהו בעל משמעות מצטברת. ההישגים והכישלונות, האירועים והחוויות יהפכו להיות גם מושא לניתוח ובסיס לקבלת החלטות על שינויים נקודתיים ומערכתיים, וישפרו את החינוך ואת תחושת המשמעות של המחנך, אך הדרך לשם אינה קלה.

כדי להצליח בשיטה זו, אין די בכך שהמחנך יקפיד על משמעת עצמית, ועל יצירת הפנאי הדרוש לתיעוד ולניתוח, אלא שעליו להיפרד לחלוטין מהרעיונות של "אסטרטגיה מנצחת", ומן האפשרות שהוא "יודע כבר מספיק", ולהחליפם בודאויות צנועות יותר. הישגיו העיקריים יהיו במודעות לחולשותיו וכשליו ובנסיונות יצירתיים להתגבר עליהם. עליו לשכלל את יכולתו ללמוד מהמפגש עם תלמידיו ומהשיקוף שהוא מקבל מצוות המחנכים שאיתו. גם נסיונות מחודשים אלו, יהיו מושאים לתיעוד, לכישלונות ולהצלחות וביחד יהוו הבסיס ליכולת חינוכית שהולכת וגדלה, אך לא מגיעה לעולם למיצוי.

מאמר זה כמובן שמכיל רק מבע קטן מתוך הפדגוגיה של יאנוש קורצ'אק, שעשויה תילי תילים של דיאלוג מתמיד בין תיאוריה לפרקטיקה. ועם זאת, אני בטוח שמי שיתעמק בכתביו ימצא בהם אהבת אדם גדולה, מודעות עצמית חריפה שקל להזדהות עימה ומקור השראה מרשים לתיקון חיינו.

המאמר מבוסס על עבודתי כמדריך
בבית לוחמי הגטאות 
ובמרכז ההדרכה לחינוך ברוח קורצ'אק במעורר

חלק ניכר מכתבי היד של קורצ'אק, נמצאים בארכיון בית לוחמי הגטאות, שבקיבוץ לוחמי הגטאות. מייסדי הקיבוץ, הכוללים כמה ממנהיגי המרד בגטו ורשה, הכירו את קורצ'אק אישית. הוא היה אחד מבין אנשי הרוח שהסכימו להרצות בפני בני נוער יהודים שהשתתפו בסמינרים מחתרתיים ובלתי לגליים של תנועות הנוער החלוציות בורשה הכבושה ב-1940. בית לוחמי הגטאות כולל את מוזיאון "יד-לילד" ובו תערוכת קבע המוקדשת לפרקי חייו של הנריק גולדשמיט, "יאנוש קורצ'אק".

מאמר זה הופיע לראשונה באנגלית, לציון יום הולדתו של קורצ'אק ה125 בגרסא מעט שונה כאן