מאמרו של יהודה מימון: המרד אינו מיתוס

לקראת יום השואה בחרתי להביא בבלוג את דבריו של יהודה מימון (פולדק וסרמן) מלוחמי המחתרת היהודית בקרקוב. דבריו הופיעו בבטאון 84 של ארגון יוצאי קרקוב בישראל, בפברואר 2014. יצא לי להיפגש עם פולדק מספר פעמים במפגשים לזכר "פעולת ציגנריה" ובטקסים שונים ולקרוא את עדותו. האיש הותיר בי רושם עמוק ומדבריו ניכר כי גם לאחר עשרות שנים, ראייתו את נושא הלחימה והמרד נותרה בהירה וצלולה. 

יהודה מימון (פולדק וסרמן), התמונה מארכיון בית לוחמי הגטאות

המרד אינו מיתוס

ביום שישי י"ז בטבת תשע"ד 20.12.13 התפרסם מאמר של עלי גת "מיתוס מרד גטו ורשה". זהו מאמר שני של אותו ניצול שואה, מאמר שלא אפשר לי להירדם בלילה. חשבתי לתומי כי אין מכחישי המרד, יש רק מכחישי השואה. הנה מתברר לי כי גם מכחישי המרד קיימים.

היום, אני, שריד השואה ולא ניצול השואה, איש לא הציל אותי מ-22 חודשי אושוויץ. ממנו ברחתי ביוזמתי יחד עם מספר חברים ביום השלישי של הצעדה - צעדה שנקראת "צעדת המוות". כלומר, המאמר מופיע 68 שנה לאחר בריחתי.

גם באותו יום לא האמינו ההולכים למוות כי החיה המפלצתית הגרמנית החליטה להשמיד את העם היהודי עד סופו. עברנו תקופה של חמש וחצי שנים של כיבוש גרמני. בכל תולדותיו העם היהודי ידע סבל, פוגרומים, פרעות, השפלות והרג. אך זו הייתה התקופה הקשה ביותר בהיסטוריה של עמנו.

מכונת ההשמדה המשומנת של הסדיסטים הגרמנים, תחת שלטונו של אדולף היטלר, הופעלה במטרה להשמיד את כל העם היהודי. אך לפני ההשמדה הפיזית עוד השפילו אותו. היו רבים שהראו גבורה גם ברגעים האחרונים לפני שהומתו וניסו למות כבני אדם.

המעטים שנשארו, רק כעשרה אחוז מהאוכלוסייה היהודית שהיתה תחת כיבושו של הרוצח הגרמני, לא יכולים להשתחרר מאותה תקופה. את זיכרונותיהם הקשים נושאים בתוכם. אין יום או לילה שלא חוזרים לאותם ימים נוראים.

חלקם השתחרר נפשית, בנה משפחות ואפילו מוכן לספר על מה שעבר עליו. אך עד היום יש גם כאלה שלא יכולים, לא מסוגלים להשתחרר ולספר.

בודדים היה להם המזל הגדול שאפשר להם להיות חברים בשורות מחתרת כל שהיא או בפרטיזנים - לאחוז בנשק. להם אולי קל יותר הדבר. אני התמזל לי המזל והייתי בין הבודדים שאחזו בנשק. היו עוד רבים כמוני, שרצו לאחוז בנשק, אך לא ניתן להם. כי המכונה הגרמנית המשומנת פיתחה שיטת מלשינים, משתפי פעולה, שתמורת זיק של תקווה מדומה שיוכלו להישאר בחיים, היו מוכנים למסור את חייהם.

המחתרות שהיו קיימות אז, לא רק שלא היו מוכנות לקבל יהודים לשורותיהם, חלקן השתתפו ברצון בהריגת היהודים, וחלק הרגו בעצמם יהודים. רוב יהודי הגולה לא שרתו בצבא כלשהו לפני המלחמה, רובם היו דתיים מאוד, את המשכילים השלטונות לא גייסו כי לא רצו שיהודים יהיו קצינים. למרות הכל לשמחתי וגאוותי הגדולה נמצאו מדריכים של תנועות נוער חלוציות ציוניות שידעו לתרגם את המעשה הנורא, הפכו את עצמם למפקדים –נושאי הדגל לפני המחנה וקראו למרד. ראה כרוזו של אבא קובנר ב-1.1.1942 .

מפקדים צעירים אלה לא קראו לנצח את החיה הנאצית שהייתה בשנת 1942 בשיא עוצמתה. הם לא השלו את עצמם כי יהיה בכוחם לבלום את ההשמדה, מטרת הלחימה הייתה לשם הלחימה עצמה, כדי לגולל מן העם היהודי את חרפת הפסיביות והאין אונים.

מרד גטו ורשה, כמו כל לחימה של קבוצת יהודים, מטרת ה הייתה להראות לעולם שהעם היהודי יודע לעמוד על נפשו וליפול בשם הצדק. בלחימה מחינו את החרפה מההיסטוריה. רשאים אנו הלוחמים לומר בבטחה כי השגנו את שביקשנו. מרד גטו ורשה הוא אור גדול הבוהק מאפלה נוראה. כולנו יכולים להיות גאים שנמצאו אנשים כמו מרדכי אנילביץ', יצחק צוקרמן, צביה לובטקין ואחרים שאחזו בנשק ושמרו על כבוד האדם, על כבוד היהודי.

אוי ואבוי באם לא היה קורה נס גדול כזה לעמנו, לא מקום להתחשבנות, לא אירוע לניתוח קר  –כמה גרמנים נהרגו? מה אמר פרופסור זה או פרופסור אחר. כבוד העם היהודי ניצל הודות למרד גטו ורשה ומחתרות יהודיות אחרות. היה לי הכבוד להשתייך לאחת ממחתרות אלו, "החלוץ הלוחם" שביצעה את הפעולה המחתרתית הראשונה מתחילת המלחמה, בשטח הכיבוש הגרמני. פעולה יזומה ראוותנית ביום 22.12.1942 בעיר הבירה של הגנרל גוברנמנט – קרקוב. "ליל ציגנריה" היה שם הפעולה, על שם בית קפה במרכזה של העיר קרקוב, בה התכנסו קצינים בכירים של ה S.S-והגסטפו לחגוג את חג המולד.

זרקנו בקבוקי מולוטוב מתוצרת עצמית, הדבקנו כרוזים, הנפנו דגלי לאום פולניים ועוד ועוד. כל הפעולה בוצעה על טהרת נוער יהודי ללא כל עזרה. יצחק צוקרמן, סגן מפקד גטו ורשה היה נוכח באותו לילה בקרקוב והיה בינינו...

מרד גטו ורשה ראוי שילמד ויהיה אור לכל יהודי שהודות לו יכול להיות גאה ששייך לעם שהצעירים שלו ידעו לאחוז בנשק מבלי להתחשב בתוצאות.

יהי זכרם נצור בנשמותינו לנצח ולאורם נחנך את הדורות הבאים.

 יהודה (פולדק) מימון (וסרמן)