"פני המרד"

סקירת נארטיבים שונים הצגת המרד בגטו ווארשה ביצירות קולנועיות.

מבוא

לאורך השנים הוזכר מרד גטו ווארשה במספר סרטים, דרכם מתעצב דימוי היסטורי של האירוע, וההקשרים דרכם מתפרש המרד. קשה להשוות את משקלם של השפעת הסרטים השונים על הזיכרון, מפני שקשה לאמוד את מספר הצופים, וכן כיצד התפרש סיפור המרד בעיני אותם הצופים. אני בחרתי לסקור את תבניות הסיפור (הנרטיבים) של יצירות קולנועיות שונות ואשווה אותן עם סיפור המרד כפי שהוא הוצג בכתבי משתתפיו ששרדו מבין לוחמי האי"ל, הן בסוגיית הנאמנות לעובדות, והן בסוגית סדר-היום הערכי הנוצר בפרשנות למרד. למעשה, בחנתי האם יש בנמצא יצירה קולנועית, הדומה ברוחה, לרוחם של הלוחמים המספרים ומהן הפרשנויות האלטרנטיביות לסיפור המרד, כפי שהן משתקפות בעולם הקולנוע. קיימים מספר סרטים המתארים את אירועי מרד גטו ורשה, אך בסקירה זו התמקדתי בסרטים שהיו או הינם נגישים יחסית לקהל הישראלי.

תבנית סיפור המרד, על פי לוחמי האי"ל ששרדו   

מבין לוחמי האי"ל, שרדו מספר חברים מן המפקדה - טוביה בוז'יקובסקי, יצחק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור" ומארק אדלמן מן ה"בונד". כולם הרבו להדגיש, שהמרד אינו "סיפור" בפני עצמו, אלא יש להבינו רק מתוך סיפור דיכוי היהודים בשואה, ופעילות מהפכנית של קבוצות מחתרתיות, לפני  המרד, במהלכו ולאחריו. למעט אדלמן איש ה"בונד", הניצולים האחרים היו ציונים-סוציאליסטים בהשקפתם, והם מזהים את המרד כשיא של תהליכים מקבילים - המרד הציוני הרוחני בחיי הגולה מחד, ושל פעילות המחתרת היהודית בשואה מאידך. פעילות זו הלכה והתעצמה עם התגברות הדיכוי הנאצי, ובמיוחד לאחר הבנתם את כוונת הנאצים להשמדה של כלל היהודים. כלומר, מרד גטו ווארשה לא "פרץ", אלא הבשיל בשלבים, שראשיתם בהחלטות לחיות בקרב הציבור היהודי ולקיים מערכות חינוך בלתי חוקיות בגטאות, ומוקדים של עזרה סוציאלית; המשכם ביסוד רשת מקשרים ומקשרות, שהעבירו אינפורמציה, חומר ספרותי ותעמולתי, כסף ולבסוף גם נשק, וסופם בהיענות אלפי יהודים לקריאתה של המחתרת להיאבק ככל אשר יוכלו בכוונות הנאצים להשמידם. לפי תבנית סיפורם, אין תכלית המרד "לנצח בקרב" וגם לא רק "מוות של כבוד", אלא ביטוי של נסיון להנהיג את היהודים באשר הם, למאבק מתמשך של העם שנרצח על זכות קיומו ועל ערך קיומו. למרד קדמו לבטים רבים וכדי לחולל אותו היה צריך לוותר על  אופציות ריאליות אחרות: בריחה של אנשי המחתרת אל מקומות מקלט, שליחת כלל המחתרת למאבק פרטיזני ביערות פולין והתאבדות קולטיבית. הבחירה במרד בתוך הגטו שיקפה את הרצון במרד יהודי, ואת חוסר המוכנות לנטוש את ההמונים היהודים, כל עוד הגטו קיים. ארבע ניצולים אלו, חברי מפקדת האי"ל, לא סיימו את מאבקם במרד, ולאחר ששרדו המשיכו בפעולות מחתרת, עזרה והצלה, לרבות לחימה בשורות מרד ורשה הפולני ב1944. מרד הגטו, שיקף את מערכות הערכים של יוזמיו - מערכת הערכים הציונית ומערכת הערכים הסוציאליסטית. השאלה שמעניינת אותי היא מה מכל אלו קיבל ביטוי ביצירות קולנועיות בנושא המרד, ואילו תכנים נוספים נקשרו לסיפור המרד ?

שואה, ארה"ב. (1978) / מרוין חומסקי

הסדרה שואה (1978) ידועה בתור הייצוג הפופולרי בעל אחוזי הצפיה הגדולים ביותר, והן בשל היקפה הרחב - 9 וחצי שעות - זמן שידור המאפשר לכנוס לתוכה חלק ניכר מאירועי השואה. גיבורי הסדרה הם בני משפחת וייס - משפחה יהודית פיקטיבית מגרמניה, שחבריה עוברים את חלק ניכר מן התלאות הרבות הקשורות בשונה, ברחבי אירופה הכבושה. הסדרה מתאפיינת באי-דיוקים שיטתיים וכפיפת האירועים ההיסטוריים לצורך נרטיב דרמטי פשטני, כדי לכלול כמה שיותר מן התופעות הקשורות בשואה, לתוך קורותיה של משפחה אחת. הטיפול בשואה בכללותה, דומה לטיפול בנושא המרד. בסדרה, משה וייס, הינו מחברי היודנראט בגטו ורשה, ובו בזמן, אחד מיוזמי ההתנגדות החמושה בגטו ורשה. התסריט עוסק בשואה באופן מלודרמטי, תוך שימוש אמצעים קיטשיים, וכך, באותה העת בה נורות היריות הראשונות של המורדים היהודים, ברקע ניצבים יהודים דתיים מתפללים; בריחתם הראשונה של הגרמנים מהגטו היא הופכת להזדמנות לחגוג את סדר פסח כהלכתו; דגל ישראל נתלה על אחד הבניינים (ייתכן על בסיס סיפור הנפת הדגלים של ארגון האצ"י); סצינת כניעת הלוחמים היהודים, מלווה בשירת ההימנון הציוני "התקווה". האמינות היחסית של סצינת ההוצאה להורג שבאה אחריה, המזכירה את התמונות מדו"ח שטרופ, מקועקעת ע"י הנחייתו של וייס ללוחמים הנידונים להחזיק ידיים, וקריאתו "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". 

 

סיום מרד  גטו ורשה בסדרה "שואה" (1978)

 

תמונה מדו"ח שטרופ, המפקד הנאצי שדיכא את מרד גטו וארשה

סצינות אלו שזורות בהסמלה ציונית ובהסמלה יהודית דתית רגשנית ואנאכרוניסטית, שבינה לבין המורדים ההיסטוריים, המרחק רב עד מאוד. בסדרה המרד אינו "מבשיל" בפעולות של תנועות מחתרת קיימות, אלא נראה יותר כהתארגנות נקמה של "יהודים גאים" מן הגטו. בלעדיות הלחימה בנשק כתוכן מחתרתי, היעדר זהות תנועתית כלשהי ואירוע הנפת הדגל, מקרבים את דמויות המחתרת לארגון אצ"י, בעוד שהלחימה בשטחים שונים בגטו, ירידה לבונקרים, ותפיסת הלוחמים בשטח הגטו מזכירים יותר את אנשי אי"ל. הקרבה היחידה בין נימת הסדרה (להבדיל מעלילתה) לבין סיפור המרד בפי המורדים, היא בהתייצבות השוטרים היהודים לצד הנאצים, ובהתייצבות היהודים הפשוטים לצד המורדים. למרות המגרעות הרבות של הסדרה, מסר זה הודגש בצורה משמעותית ע"י שורדי השואה מקרב חברי האי"ל, ומכאן חשיבותו. 

עמוד האש (1981) / אשר בנטולילה טללים, 1981, "שואה וגבורה" (פרק 13)

הסדרה "עמוד האש" שודרה כאשר בישראל פעל רק ערוץ טלויזיה בודד והיא זכתה לאחוזי צפיה רבים מאוד. פרק 13 בסדרה עוסק בקורות היהודים בארצות שונות תחת המשטר הנאצי. דרך הצגת הסיפור מבוססת על ראיונות עם ניצולים, חומר ארכיוני רב, על פי רוב, חומר אותנטי שאליו משודך פס-קול מפוברק. הסיפור בנוי כמשדר היסטורי. הקריינות מבוססת על דמות "מספר יודע כל" המקריא את האירועים ההיסטוריים תוך התייחסויות קולקטיביות ובהכללות לאומיות כגון "היהודים", "הנאצים", "הבולגרים", "הדנים" וכדומה. הראיונות האישיים משובצים כמעין הדגמה יש הסיפור הכללי. שם הפרק "שואה וגבורה" הינו תבנית הזיכרון המוכרת מן הממלכתיות הישראלית. תוכן הפרק עוסק בעיקר בסבלות היהודים. דקות ספורות מוקדשות לרוצחים וחלק נכבד מוקדש למרד גטו ורשה. סיפור המרד מוצג בעזרת חומר תיעודי גרמני, קטעי קריינות וראיונות עם שתי חברות אי"ל: מאשה פוטרמילך והדסה טלמון. הפרק מנסה להכיל עומס אירועים עצום מבחינה היסטורית לתוך משדר בין 57 דקות ובחירה זו מאלצת אותו לטיפול שטחי. תיאור המרד תופס את 12 הדקות האחרונות במשדר ובכך מעניק לו חשיבות רבה. ואולם, גם משדר זה, אינו מסביר את המרד. הוא אינו עוסק במניעיו ובגורמיו. בניגוד להתרחשות ההיסטורית, המרד מוצג כמעין המשך טבעי לסבלות היהודים בארצות השונות המוצגות בתחילת המשדר. קורות המחתרת היהודית אינן נזכרות כלל, למעט תקופת המרד. רמז בודד לקיומה מופיע בציטוט מכתב מן הועד היהודי הלאומי מינואר 1943 (מבלי לציין את אופיו המחתרתי או את זהות חבריו), המאשים את יהודי העולם באדישות להשמדת היהודים על ידי הנאצים. אופיו הטראגי של האירוע מדגיש את מאמצי העריכה להציג את המרד כאירוע חיובי, הכולל אפילו רגעים אופטימיים. הקטעים של מאשה פוטרמילך מביעים בעיקר תחושת סיפוק אישי כתוצאה מהשתתפותה בלחימה, כיהודיה וכאשה. עדותה מסתיימת בתיאור היציאה מתעלות הביוב במהלך המרד. בסיום הפרק מופיעים צילומים של לוחמים אנטי נאצים ממקומות אחרים ומושמע חלק מ"שיר הפרטיזנים" ביידיש. בשונה מראשית המשדר, בו מופיעה קריינות מפורשת ושיפוטית כלפי היודנראט או המשטרה היהודית, המרד אינו זוכה לפרשנות, אלא לתיאור בלבד, ורק העריכה מאפשרת לתאר את מגמת התסריט. בתמצית, כמו שאר הסדרה, פרק זה עשוי בגישה ממלכתית: היא מתארת את סמל הגבורה אותו רצוי לאמץ, אך בצורה ריקנית מתוכן. המרד מוצג ללא כל פרט מזהה ולא כל מושג של קבלת החלטות, לבטים, הכרעות, התפתחות, הן בהקשר אישי והן בהקשר קולקטיבי. מבחינה תיעודית, אותן 12 הדקות כוללות את הייצוג הנרחב ביותר שראיתי לתיעוד הגרמני של אירועי המרד ביצירה קולנועית מוכרת. 16 השניות שמתחילות בדקה 50:54, מתלכדים עם תמונה מדו"ח שטרופ בערך ב51:04, הממקמת אותם כעת בצילום הוידאו האותנטי היחיד מן המרד שקיים לפי ידיעתי.

צילום מסך מהתיעוד הוידאו היחידי המוכר מן המרד

תמונה מאוסף התמונות האישי של יורגן שטרופ, שלא נכללה בדו"ח הרשמי

פני המרד (1985) / חיים גורי וז'אקו ארליך, בהוצאת בית לוחמי הגטאות

סרט זה הינו חלק מטרילוגיה הכוללת את הסרטים הקודמים "המכה ה-81" בנושא היחס לניצולי השואה בארץ, ו"הים האחרון" בנושא עליית ניצולי השואה לארץ. מבנה הסיפור כולל מאפיינים ייחודיים. הקריינות בסרט נשענת על עדויות של ניצולים בקולם האמיתי, אך בצורה שבורה, ללא מראה פניהם, ללא קרדיטים עם שמותיהם, והם מופיעים בפני הצופה כיהודים אנונימיים, ללא הבחנה בין ניצולים מורדים לאחרים. התמונה בנויה מחומרי ארכיון, לעיתים רבות חומרים אנאכרוניסטיים, השונים במקום או בזמן מן הקריינות, ותפקידם הוא כמעין "תפאורה" לקולות הניצולים, המגובים גם בפס קול של יצירה מוסיקלית צורמנית המופיעה מדי פעם. רק צופים מומחים מסוגלים לזהות קולותיהם של יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, שמחה רותם, מרק אדלמן ואחרים מבין עשרות הקולות שבסרט. למרות האופי השברירי והמקוטע של כלל העדויות, ולמרות שאין כרונולוגיה מסודרת מבחינה היסטורית, יש באוסף השברים הללו, מעין שלמות אורגנית חדשה. הקולות מביעים עמדות מגוונות מבחינה מבחינת נקודות המבט ומייצגים גם ניצולים רבים שלא לחמו. יש הבלטה יחסית של ניצולים שהיו חברי מחתרות, אך הם מתראיינים בסרט בנוגע לקשת שלמה של התמודדויות בימי השואה תחת הכיבוש הנאצי, ולא רק בנוגע לחיי המחתרת. זהו הסרט היחידי בו מובעים הקשיים והלבטים של המורדים בסוגיות מגוונות: אמיתיות הידיעות על השמדה; חולשתם לעומת העצמה הנאצית; רצונם לחיות ולא למות; אחריותם על היהודים שלא מסוגלים לראות מבעד לאשליה הנאצית. הסרט עשיר בגילויי אמפטיה כלפי סבלות היהודים בשואה והעדויות רוויות לגיטימציה לשיקולים שהנחו את ההמונים היהודים שלא למרוד. לצידן, ללא עימות ישיר, מובעים הקולות שתמכו בהתנגדות ובלחימה. אופן הצגה זה, של ערב רב של קולות, בעלי ניואנסים שונים ביניהם, כולם מתוך עדויות אמיתיות של ניצולים (להערכתי, פרט להקלטת מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ' בקולו של יצחק צוקרמן, אין בסרט אפילו עוד משפט אחד שמקורו בהקלטה שנערכה ביוזמת היוצרים) מייצר בצופה תחושה מטרידה ומלחיצה, ועם זאת, מצליח להעביר משהו מן הדאגות האיומות והעצומות הממשיות שהתרחשו בשואה. אלמנט חשוב נוסף נמצא בכך הסרט הינו יחסית מונוטוני, ללא עליות ומורדות ברורות ואינו מקל על הצופים כלל וכלל. סיום הסרט הוא בהקראת הספד מיתולוגי מאת רחל אוירבך, הנקרא "ואלו שמותיהם" ומתחיל בשמות האבות והאמהות מהתנ"ך וממשיך בשמות פרטיים שונים של הלוחמים. ברגע זה מתהפכים התפקידים של התמונה ופס-הקול: בעוד שפס הקול מקריא שמות פרטיים סתמיים, פיגורטיביים, התמונות מציגות תמונות סטילס אמיתיות של חברי המחתרות היהודיות ואו-אז אנו חוזים ב"פני המרד". יש טעם להשוות את הסרט הזה עם הסרט המפורסם "ספינת הקרב פוטיומקין" משנת 1925, המתאר את מרד המלחים בספינה פוטיומקין במהלך ההפיכה הכושלת ברוסיה בנת 1905. המגמה האידיאולוגית של יוצר הסרט, סרגיי אייזנשטיין, הייתה ליצור סרט סוציאליסטי שגיבורו אינו גיבור אינדיבידואליסט בדגם האמריקאי, אלא "העם הרוסי". הסרט לא הצליח כל כך במשימה זו, והוא התפרסם בעיקר עקב הישגיו המהפכניים לתקופתו בתחום העריכה ומקצת בגלל ששימש כחומר תעמולה בידי קומוניסטים במדינות המערב. לעומתו, אני סבור ש"פני המרד" מצליח להיות יצירה בעלת עומק שבה הגיבור הינו העם היהודי. באמצעות תמונות אנונימיות וניטראליות, ושברי קריינות אנונימיים רבים ומגוונים, מצטיירת תמונה של סבלותיהם של המוני העם, דרך קולותיהם של הניצולים. הסרט אמנם מדגיש את נושא ההתנגדות, אך מגמתו אינה אקסקלוסיבית, אלא אינקלוסיבית והוא מעלה על נס כל גילוי של עמידה והתנגדות יהודית, קטן כגדול. סיפור המרד מתואר בקולותיהם של המורדים, כשיאה של ההתנגדות, ככזו שנעשתה בשם ההמונים היהודים, ובעזרתם, ולא לעומתם. הוא מצליח לעורר כבוד והשתאות, למרות שאינו מציג בדל של תמונת ניצחון, אמיתית או מאולצת. יחסו למושגים "שואה" ו"גבורה" אינו מפרידני, אלא של התאבכות וערבוב בין השניים. אין לראות בו סרט ממלכתי, ואף שקשה להגדירו, הכינוי סרט עממי-סוציאליסטי נראה בעיני הולם. להערכתי, סרט זה, דווקא בזכות גיוון הקולות שבו, והיעדרה של קרדיטציה ביוגרפית או היסטורית הינו ייצוג קולנועי הקרוב לרוחם של המורדים מגטו ורשה, שראו בעצמם נציגים של העם היהודי, שלחמו בקרבו ולמענו. בכך, הוא מצליח לאתגר לא רק את הסרטים המוכרים בנושא המרד, אלא גם את מבנה היצירה הקולנועית המקובלת.

את הסרט "פני המרד" ניתן לרכוש בבית לוחמי הגטאות

התקוממות  (2001) / ג'ון אבנט

סרט טלוויזיה זה, באורך של כמעט 3 שעות, הינו הפקה אמריקאית בעלת תקציב גדול של 72 מליון דולר וכוללת כוכבים הוליוודים כמו האנק עזריה ודייויד שווימר. הפצתו הרשמית כוללת חומרים לימודיים ומצורפים אליו מספר סרטים דקומנטריים על הפקת הסרט ועל המרד עצמו. ההפקה צירפה לצילומים את לוחמי המרד שמחה רותם ומארק אדלמן, ונשענה על סיפוריהם האישיים בבניית התסריט, ובייחוד על שמחה רותם, שדמותו בסרט זוכה לתפקיד בולט. לכאורה, בסרט זה נוצרה ההזדמנות הטובה ביותר לשחזר את סיפור המרד באופן משכנע מנקודת המבט של יוזמיו. אופיו של התסריט אכן מתיימר לכך, אך למעשה, הסרט אינו מתקרב למעלה זו. שורה של אילוצים ובחירות תסריטיות מייצרות בו עיוותים רבים. התסריט בנוי ממזיגה של עדויות היסטוריות של אנשים אמיתיים, עם דמויות פיקטיביות, או עם דמויות אמיתיות שעלילתן בסרט מכנסת התרחשויות שקרו לאנשים רבים. האילוץ המרכזי שמוביל לכך הוא העובדה שהסרט בנוי על פי הנוסחא הכללית של סרטי אקשן הוליוודיים: הסרט צריך להכיל מספר מוגבל ומצומצם של דמויות "טובות", איתן קל להזדהות, ומספר מצומצם עוד יותר של דמויות "רעות". כך זוכים להבלטה יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, שמחה רותם, טוסיה אלטמן, מרדכי אנילביץ' ומארק אדלמן. הליהוק של שווימר ועזריה לתפקידיהם של צוקרמן ואנילביץ' מחזקת את האופי הזה. (דונאלד סאת'רלנד זכה לתפקיד קטן בדמותו של אדם צ'רניאקוב). מבחינת העלילה, הסרט מציג את החיים בגטו ורשה מנקודת מבטם של מנהיגי המרד ואת המרד עצמו. סרט זה אכן עוסק בדמות המחתרת היהודית בגטו ורשה ומציג התרחשויות בתוכה בתקופה שקדמה למרד, כולל לבטים ושונים וקבלת החלטות. מוצג נסיונו של מרדכי אנילביץ' למצוא נתיב מילוט מפולין מחוץ לורשה; מוצגת פגישה חינוכית של בני נוער חברי תנועה ציונית; מוצגת ההסוואה של פגישות המחתרת במעטה של הקמת סדנא תעשייתית לגיטימית בגטו ומוצג עימות משכנע בין יצחק צוקרמן לבין נציגי המחתרת הפולנית. עם זאת, רוחה של המחתרת היהודית, עברה בתסריט תהליך של השטחה וברוטאליזציה. הרעיון הציוני-סוציאליסטי, מאבד את חלקו הסוציאליסטי, והוא הופך ל"ציוני סתם", וזאת למרות שהתארגנות המחתרת בגטו נעשתה במציאות תוך הקמת קיבוצים – צורת ארגון סוציאליסטית ייחודית המוצגת בסרט ללא כל התייחסות. כל ההתמודדות החינוכית בגטו מתמצאת ב"שורת מחץ" הוליוודית בודדה: "האם יכול אדם מוסרי לשמור על קוד מוסרי בעולם בלתי מוסרי ?". אותה שורה מופיעה בפיו של אנילביץ' ההוליוודי פעמיים: במפגשו עם חניכי התנועה ובעודו מכה שוטר יהודי הבא להכניסו למעצר. זוהי קריצה תסריטית קיטשית ביותר, והיא משמשת כמעין מבוא לאופן ייצוג הלחימה בזמן המרד. במסגרת החופש העלילתי של התסריטאי, נכנסים אירועים שסבירותם מופרכת ביותר – העסקתו של שמחה רותם כנהגו האישי של צ'רניאקוב, ראש היודנראט, ופגישתו של זה, ברחוב, עם אנילביץ' וצוקרמן הכוללת עימות רעיוני בין גישותיהם השונות. ועם זאת, אירועים אלו משרתים את מהלך העלילה, במובן של התפתחות ההכרעה להקים מחתרת לוחמת או להצטרף אליה. פרכה קיצונית מובאת בסצינה בה מתעללים חיילים גרמנים ביהודים בגטו, ואנילביץ' וצוקרמן מאבדים את עשתונותיהם ויורים בהם ברחוב, בסתירה גמורה להתנהגות של צוקרמן ואנילביץ' ההיסטוריים באירועים דומים, ולמעשה להתנהגות של כלל יהודי הגטו. התסריט התכופף בעבור הצורך האידיאולוגי ליצור דמויות גיבורים ללא חת בניחוח אמריקאי. בראיה זו, הסרט משייך עצמו למסורת של סרטי אקשן אמריקאיים פופולאריים שנועדו ליצור שכתוב רגשי של ההיסטוריה ברוח פטריוטית מבדרת כגון, סרטי "רמבו", בנושא השבת כבודם של הלוחמים האמריקאים בוגרי מלחמת וייטנאם (סילבסטר סטאלונה) , ו"ממזרים חסרי כבוד" (קוונטין טרנטינו), סרט בדיוני המציג את השמדתו של היטלר והצמרת הנאצית בידי יחידת חיילים יהודים אמריקאים. אמנם, אין "התקוממות" מציג ניצחון יהודי על הנאצים במרד גטו ורשה, אך אופן בניית הדמויות ואופן הצגת הלחימה, עושה ככל שניתן על מנת להתקרב לכך. הסרט בעצם נאלץ, בעצב, להציג את השמדת הגטו ושריפתו, כמעט כתעלול של ההיסטוריה נגד התסריט. למעשה, הדמות היחידה בסרט העוברת שינוי משמעותי, היא דמות משנית, הבדיונית כנראה, של כיילל וואסר, המושפע מהשחיתות וההוללות בקרב המשטרה היהודית ובוחר לנטוש אותה ולהצטרף למחתרת. בחירה זו, אכן מגובה בהתרחשויות היסטוריות של מספר אנשי משטרה ששימשו כמודיעים של המחתרת, והיא מוסיפה מעט מורכבות לעלילה. לעומתה, הדמויות של מנהיגי המרד, לא עברו שום התפתחות אישיותית משמעותית וסביר שתסריט אינטליגנטי יותר, היה מצליח, גם במגבלות המוסכמות ההוליוודיות, לאפיין את השלבים השונים שקדמו למרד בבניין אופיים של מנהיגיו וההתלכדות המורכבת ביניהם, בגין שייכותם לתנועות שונות ומתחרות. שלב הלחימה בסרט הינו ארוך ביותר – כמחצית הסרט – והוא מוסרט במקביל ב3 מקומות: בגטו, בורשה הפולנית ובמפקדה הגרמנית. כמות הנפגעים הגרמנים בסרט גדולה עשרות מונים מזו שהייתה במציאות. בניגוד למציאות, הלוחמים היהודים מפגינים מיומנות יוצאת דופן בנשק ובלוחמה בשטח בנוי, וכן לחימה תוך כדי התגרות גלויה בנאצים, שכל עניינה הוא בידור הצופים, ללא שום סימוכין היסטוריים. אירוע הנפת הדגלים מתרחש באמצעות הדגל הציוני בלבד, תוך השמטת הדגל הפולני. שיטות הגזמה תסריטיות אלו נועדו להפוך אירוע של תבוסה לתבוסה "בטעם של ניצחון", ולא חלילה ניצחון רוחני, אלא ניצחון בקרב. כך, נולדה דמות פיקטיבית של קצין גרמני המטיח בדמותו של גנרל שטרופ, מדכא המרד האמיתי, נזיפה כבדה: למרות שיזכה לעיטורים ולכבוד, הרי שהוא יודע שהניח ללוחמים להימלט ובכך בעצם נכשל בדיכוי המרד כולו. מבחינה היסטורית, רבבות אחרונות של יהודי ורשה הוצאו להורג במהלך המרד או קצת לאחריו, כאשר מבין הארגונים הלוחמים, שמנו כמה מאות, שרדו פחות ממאה (וכעשרים בסוף המלחמה), ובין הקורבנות נמנים רוב מפקדיו. סיום העלילה מתרחש ביער בו פרקה משאית החילוץ את הלוחמים שחולצו דרך תעלות הביוב, עם כתוביות המספרות על המשך דרכם בחיים של גיבורי הסרט. בעוד שבפתיחת הסרט מוצג ילד יהודי ה"סוחב" עגבניה מרוכל בשוק טרם המלחמה, השוט האחרון "סוגר מעגל" ומחזיר אותנו אחורה בזמן אל משפחתו יהודית בעת הדלקת נרות שבת, בהילוך איטי, לצלילי מוסיקה שמחה. עיצוב רגשני זה נועד לפצות את הצופים על חווית האבדן העצומה שבשואה בכלל ובמרד בפרט. בדומה למורדי הגטו, הסרט "התקוממות" אכן מציג סיפור גבורה, אך עטיפתו המתקתקה מרטשת את ההתמודדויות ההיסטוריות הממשיות לכדי קתארזיס מיליטנטי מופרך, שמרחקו מדרך סיפורם של המורדים רב עד מאוד. למרות ההשקעה העצומה בבניית תפאורה משכנעת, שיווקו של הסרט כחומר חינוכי, הנשען על מקורות אותנטיים ומקבל "חותמת כשרות" של מקצת הלוחמים, היא בעיני סוג של הטעיה שכן הקשר בינו לבין סיפורי המורדים האמיתיים ולבין המחקר ההיסטורי הוא קשר אינסטרומנטלי ואילו חווית הצפיה בו היא נשארת ברובה בתחום הבידור, ואפילו יהיה זה בידור ע"י זוועות.

הפסנתרן (2002) / רומן פולנסקי

סרטו המוכר של רומן פולנסקי עוסק בחיי הפסנתרן היהודי ולאדק שפילמן, שמעורב במרד בעקיפין, ונגיעה עקיפה זו במרד היהודי, עצבה דימוי אפקטיבי לגביו בקרב צופיו הרבים של הסרט ברחבי העולם ובארץ, וזו גם הסיבה להכללתו ברשימה זו. ולאדק, כעובד כפיה מחוץ לגטו, מסייע להכנסת נשק לקראת המרד. הוא מביע שאיפה לשוב אל הגטו ממנו ברח, כדי להשתתף במרד ולמות בו. הוא אינו ממש שאיפה זו והוא משקיף עליו מבחוץ, מתוך דירת המסתור בצד הארי הסמוכה לגטו. בסרט מופיעות 3 נקודות זמן ביחס למרד: ה19- באפריל; לילה אחד מלילות המרד בו בוערים בנייני הגטו ובולטים גם בחשכה, וה16 במאי, שם הכריזו הגרמנים על ניצחון. מנקודת מבט זו, המרד נראה כמפגן של אומץ יוצא דופן, ודיכויו נראה אכזרי, טראגי, מהיר וחד-משמעי. הסרט נתפס בדרך-כלל כבעל אמינות היסטורית גבוהה והוא מציג את סיפור המרד כסיפור שולי בעלילה. התסריט, מבחינה זו, בנוי באורח קוהרנטי - התחקות אחת סיפור שרידתו של יהודי אחד לאורך שנות השואה, ולא אחר גורל העם היהודי בכלל, או המורדים בפרט. וכך, מתפרש המרד כאפיזודה קצרה שלא שינתה דבר מהותי, באופן דומה להצגת המרד הפולני, המופיע באותו הסרט מאוחר יותר. הבחירה להציג את המרד בשוליים מעוגנת בבחירה להתמקד בביוגרפיה של שפילמן האיש, שכנראה עסק במספר פעולות מחתרת לפני שברח, וכנראה לא הכיר כלל את מקימי המחתרת היהודית וודאי שלא התמצא בה. הקרבה היחידה בין נימת הסרט לבין ספור המרד בפי המורדים הוא הזיהוי של השתתפות במרד עם מוות כמעט וודאי, לעומת הזיהוי של סיכוי מעט גבוה יותר להישרדות, עם בריחה מן הגטו ומציאת מסתור מחוצה לו.

המורדים האחרונים (2006) / רונן זרצקי ויעל קיפר זרצקי

סרט זה שנעשה ע"י זוג יוצרים דקומנטרים ישראלים, רונן ירצקי ויעל קיפר זרצקי והוא מורכב בעיקר מראיונות עם שישה מלוחמי המרד: שמחה רותם, מארק אדלמן, ברונק שפיגל, מאשה פוטרמילך, פנינה גרינשפן ואהרון כרמי. הם מוצגים בטעות כלוחמים החיים האחרונים, בעוד שבעת עשייתו חיו עוד לוחמים כגון ישראל גוטמן, יורק פלונסקי, אריה נייברג ועוד חברי אי"ל כמו חווקה פולמן-רבן (שהייתה אסירה באושוויץ בעת המרד) וולאדקה מיד. בחירה זו מעלה את השאלה העקרונית מי השתתף במרד גטו ורשה ?

אם הקריטריון הוא נשיאה בנשק, הרי שהיו יהודים רבים שהחזיקו נשק ללא כל שייכות לארגון מחתרת בעת לחימתם במרד. אם הקריטריון הוא חברות באי"ל, או באי"ל בורשה, הרי שגם אז מדובר בסיפור רחב יותר. הבחירה בסרט היא מעין שילוב מצמצם בין שני הקריטריונים. לצד ראיונות אישיים עם הלוחמים, הסרט כולל גם שחזור של היציאה מתעלות הביוב אל מחוץ לגטו בהשתתפות הלוחמים האמיתיים, אנימציית מחשב לקרבות בפרוץ המרד, וצילומים מטקסים בפולין של הענקת אותות כבוד מטעם מדינת פולין ללוחמים בשנת 2003 – לציון 60 שנה למרד. (ייתכן שמשתתפי הטקס הפכו לקאסט של הסרט ולעוגן של התסריט) הסיפור העולה מן הסרט בנוי כשבירה של מימד הגבורה שבמרד. מדינת ישראל מוצגת כמי שזנחה את הלוחמים, בעוד הם זוכים לכבוד רב בפולין. קטעי הראיונות כוללים הבעת תסכול רבה מצד הלוחמים כלפי כובד הזכרונות מן הימים ההם, וכן מרמור רב סביב סוגיות קשות מימי המרד, כמו נטישת חלק מן הלוחמים בתעלות הביוב וטינות ישנות ביניהם. ייתכן שהמקור לחלק מהטינות הללו, הוא ההתמקדות בלוחמים שבמשך שנים רבות לא היו באור הזרקורים, וחיו ב"צילם" של לוחמים שזכו לתשומת לב רבה כמו יצחק צוקרמן וצביה לובטקין. בסרט מובלטת רק עמדה רעיונית רחבה אחת, והיא מובעת מפי מארק אדלמן, איש ה"בונד", לפיה אין במרד הלוחם גבורה גדולה כלל, והוא כולו מעין רפלקס תגובתי להשמדת היהודים ע"י הנאצים. שמחה רותם אף מציג את גבורת הילדים היהודים בהשגת אוכל מידי יום כגבורה נעלית מזו של לוחמי הגטו. בכך הסרט מציג עמדה מעט פרדוקסלית, לפיה מצד אחד, המרד "אינו סיפור גבורה", ומצד שני מוטחת ביקורת במדינת ישראל ש"זנחה את גיבוריה" (ביקורת שמובעת באמצעות העריכה והקריינות). אופי הראיונות והתשובות הינו אישי ונעדר סממנים קולקטיביים של שליחות, ושל הכרעה בין אפשרויות בחירה שכללו לא רק מרד, אלא התגוננות בדרכים אחרות, או אף שיתוף פעולה עם הגרמנים. הסרט עוסק בפרטים הקטנים, אפילו המבצעיים ובתחושות האישיות, תוך נסיון ליצור חווית צפיה המדגישה את נקודת המבט של הלוחמים כיחידים. גם שאלת המניעים מטופלת כמעט אך ורק בהקשר המיידי של אירוע ספציפי ולא בהכללה. גישה זו מובלטת בראיון עם שמחה רותם המתקיים בתוך תעלת הביוב דרכה חילץ את הלוחמים מן הגטו. תיאור זה של המרד, הגם שהינו אותנטי ומייצג, מטשטש את ההקשרים החברתיים והרעיוניים שהפכו את המרד מרעיון למציאות, והקשרים אלו מופיעים בו רק בשוליים. ההיצמדות "לאנשים" והעלמת "הרעיון", יוצרת סרט דוקומנטרי מרתק, שעשוי כמעין הספד אישי ללוחמים בשנותיהם האחרונות. כל סיפורה של המחתרת היהודית, ממנה צמחו הלוחמים, אינו מופיע בסרט והלוחמים כמעט ולא נשאלים על נושא זה או אף על התקופה שקדמה למרד. בעוד שהפרטים הנחשפים בו מרתקים, חסרונו המרכזי הוא ההתמקדות בלחימה בנשק ומכאן בחירת האנשים והשאלות עליהם הם נשאלו. בחירה זו הופכת את הסרט למעניין מאוד, אך קשה להבנה.