הצלת יהודי דנמרק והקשר תרבותי חלק א'
לקראת יום השואה והגבורה 2015 אני מתכבד לפרסם מאמר אורח
בבלוג.
המאמר עוסק בהצלת יהודי דנמרק - ארץ שהצילה כמעט את כל
היהודים שבה, בניגוד בולט לשאר מדינות אירופה הכבושות. עד כה נעשה מאמץ מחקרי
רב התמקדה בתיאור הנסיבות - מדוע דווקא לדנים היה קל יותר לפעול מכל עם אחר תחת
הכיבוש הנאצי. השאלות המורכבות קשורות לשאלה מדוע הדנים מראש רצו להציל את
היהודים ולנצל את אותן נסיבות מקילות. באקסטר מזהה קשר בין ההשפעה העצומה של איש
החינוך ניקולאי פ.ס גרונדטוויג וממשיכי דרכו בדנמרק לבין הצלת היהודים.
מפאת אורכו אני אפרסם את המאמר בשני חלקים.
את התרגום עשיתי אני.
החלק הראשון מתמקד בתיאור הקשיים בהסברים המקובלים להצלת
היהודים.
החלק השני יציע הסבר מדוע דווקא האיום על היהודים עורר את הדנים לפעולה אקטיבית יותר מכל פשע נאצי אחר בתקופת הכיבוש.
הצלה והקשר תרבותי בשואה - חלק א'
לאומיות גרונטיוויגיאנית והצלת היהודים הדנים / אנדרו
באקסטר
זוג דייגים דנים שסירתם הובילה יהודים לחוף מבטחים בשבדיה
הצלתם הדרמטית של היהודים הדנים מהמצוד הנאצי
ב1943 מנוגדת לחלוטין למדיניות שיתוף הפעולה הזהיר של דנמרק לרוב המאפיינים של
הכיבוש הגרמני. מאמר זה יטען שהסבר מלא של פעולת ההצלה חייב להתמקד לא רק בהומניטריות
הנאצית או בהתנגדות, אלא גם ברקע הסמלי המשמעותי של היהודים במדינה בזמן מלחמת
העולם השנייה. חלק גדול מהלאומיות הדנית בזמן הכיבוש היה מושפע מגרוטנוויגיאניזם,
תנועה תיאולוגית דנית שהדגישה את חשיבות תרבות-העם ורוחו. שיטה זו רמזה על הקבלות
משמעותיות בין היהודים לבין הדנים תחת הכיבוש, שהפכו את היהודים לסמל המתאים
לעצמאות דנית. מאמר זה טוען שפעולות הצלה, בדנמרק ובכל מקום אחר, יכולות להתפרש בבהירות
על ידי בחינת שיקולים שאינם רק
שיקולים אוניברסליים כמו סובלנות ושוויון, אלא דרך המשמעות התרבותית של
יהודים והצלה בהקשר הלאומי הספציפי.
רכבתי על אופניי דרך סקינדגאדה והגעתי היישר
לתוך המולה גדולה. הצלחתי לראות משאית גרמנית, ובצמוד אליה משאית משטרתית דנית.
הלכתי לעבר קצין צעיר: "מה קורה כאן ?" שאלתי, והוא ענה, לבן
מכעס: "אלו השאלבורגפולק (הנאצים הדנים), שמחפשים סנדלר יהודי, שבגד בו
איזה 'חזיר' – והשכן התקשר למשטרה – אבל מה אנחנו יכולים לעשות ? יצורי שטן! את
יודעת, אף פעם לא אהבתי יהודים, אבל אסור שניקח בזה שום חלק! "
אינה רוד, "כשהייתי יהודיה בדנמרק"
הצלת יהדות דנמרק באוקטובר 1943 מציגה פרדוקס
לאיש מדעי החברה. ההצלה, שבה כל היהודים למעט בודדים הוחבאו ממצוד נאצי והוברחו
למקום מפלט בשבדיה, מהווה מקרה דרמטי, מסעיר ויוצא דופן להיסטוריה העגומה של השואה. משכילים
ופילוסופים ראו בכך ניצחון לרוח האנושיות, והם ציינו את הדנים כטיפוסים רווי
סובלנות ואנושיות. אולם, רק מעט שנים קודם לכן סובלנותם לא הייתה ניכרת כמעט. לפני
הפלישה הגרמנית ב-1940, המדיניות הדנית כלפי מהגרים יהודים לא הייתה שונה מזו של
מדינות אחרות באירופה; אישורי כניסה היו מוגבלים ביותר, וכמה פליטים יהודים גרמנים
נעצרו בגבול ונשלחו בחזרה אל מותם. אנטישמיות הייתה נוכחת בדנמרק פחות מאשר
במקומות אחרים, אך היא בוודאי התקיימה, גם בדימויים וחברתיים ולעיתים בתיאוריות
קונספירציה. ועם כל הכבוד שהדנים הפגינו למען היהודים, הם לא הראו התנגדות רבה
למאפיינים האחרים של הכיבוש הנאצי לפני ההצלה. הם הרשו לגרמנים לפלוש כמעט מבלי
לירות יריה אחת, הם נכנעו להפרות חוזרות ונשנות של זכויות האדם שלהם ושל ריבונותם.
ברוב המובנים, ההתנהגות הדנית לפני 1943 לא הייתה מודל של אומץ מוסרי, אלא של
זהירות פוליטית, איזון בין הדאגה להגנת האזרחים ומודעות לחולשה צבאית ופוליטית.
בשנות הכיבוש, ובנושא היהודים, דנמרק מתחה קו הגנה ברור והגנה עליו בעיקשות. מדוע
האומה שצ'רצ'יל כינה "הכנרית של היטלר" הפגינה מסירות שכזו בהגנת מיעוט
קטן ובמידה מסויימת בלתי רצוי ?
מחקרים על הצלת יהדות דנמרק נטו לתאר זו במונחים
אפיים, קרב של סובלנות וערכים דמוקרטיים נגד דיעות קדומות ואכזריות. נטיה זו
מתחברת לנטיה כללית במדעי החברה לתאר הצלה בשואה במונחים אוניברסליים, ולצייר את
גיבורי ההצלה כמודלים לערכים אוניברסליים. ההצלה משמשת כהוכחה ליכולת האנושית
להתנגד לאי-סובלנות, להתנהגות אלטרואיסטית, לחשיבה עצמאית ועוד. מאמר זה יטען
שהבנה מלאה של ההצלה חייבת לשלב נסיבות תרבותיות והיסטוריות ספציפיות, שבתוכן
פעולות ההצלה קרו. בדנמרק, השיח שיצר תשתית להצלה הותווה במערכת תיאולוגית דנית
ספציפית ששמה גרונטיוויגיאניזם. אידיאולוגיה זו קשרה בין נצרות וזהות לאומית
הקרובה לפולקלור ולמסורת, והיא נהייתה אחד הבסיסים לתביעה לריבונות דנית תחת
הכיבוש הגרמני. מהגרונטיוויגיאניזם משתמעות הקבלות בין הדנים והיהודים תחת הכיבוש
הנאצי, שהפכו את ביטחון היהודים לסמל לעצמאות הדנית. הבנה עשירה יותר של ההצלה
מתאפשרת כאשר גם נבחנת התרבות הספציפית של דנמרק בימי המלחמה, והחשיבות הייחודית
של יהודים בתוך תרבות זו. התמקדות מוגברת בשינויים תרבותיים כלפי המשמעות של הצלה
בשואה יכולה להביא לתובנות שהינן גם קרובות יותר לאמת וגם הוגנות יותר כלפי
המצילים.
רקע: הצלת היהודים הדנים
הצלת היהודים הדנים תוארה ונותחה לפרטי פרטים גם
על ידי עיתונאים וגם על ידי מלומדים (1). אם נסכמה בקיצור, ההצלה הייתה תגובה לנסיון
הגרמני ללכוד ולגרש את 7,000 היהודים בקופנהאגן בתחילת אוקטובר 1943. הגרמנים כבשו
את דנמרק באפריל 1940, והניחו לה שלטון עצמי כ"מודל חסות" עד אוגוסט
1943. אחרי התמוטטות "החסות" ואכיפת משטר צבאי ב29 באוגוסט, ואולם,
הנציב הגרמני וורנר בסט התחיל תכנן את גירוש היהדות הדנית לטרזינשטט בצ'כוסלובקיה.
מידע על תוכניתו הודלף ברגע האחרון לרשויות הדניות, שהודיעו למנהיגי היהודים, ורוב
יהודי דנמרק חיפשו מקומות מסתור באופן מיידי. בעזרת המחתרת הדנית, כמו גם בעזרתם
של אלפי דנים שלא פעלו לפני כן באופן מחתרתי, הוברחו כמעט כל היהודים דרך הים
לשבדיה הניטרלית. 481 יהודים נתפסו ונשלחו לטרזינשטט; רובם שרדו את הגירוש וחזרו
לדנמרק לקראת סוף המלחמה. ההצלה מהווה כנראה את ההפרה הדרמטית ביותר של הפתרון
הסופי באירופה, והיא הפכה את המחתרת הדנית ליריבה פופולרית ואפקטיבית של הכיבוש
הגרמני. (2)
כמה מאפיינים של ההצלה הפכו אותה למסקרנת במיוחד
לאנשי מדעי החברה. מאפיין אחד הוא התמיכה הציבורית שהקיפה אותה. לא כולם בקופנהאגן
לקחו בה חלק; באמת, במונחים של מצילים פעילים, המספר בקושי עובר אלפים בודדים (3).
אך התמיכה בעד ההצלה הייתה כנראה יוצאת דופן בהיקפה. למעט המפלגה הנאצית הדנית
הקטנה, אפילו לא ארגון או קבוצה פוליטית דנית אחת התנגדו להצלה, וממוסדות מבית
המשפט העליון עד איחוד הנוער הדני מחו נגד המצודים בפני הגרמנים (4). המנהיגות של
כנסיית המדינה הדנית פרסמה התנגדות מפורשת למצוד, שהוקראה מעל הדוכן בכל כנסיה
בדנמרק (5). המשטרה הדנית, שנאבקה בתנועת המחתרת כמדיניות רשמית בין 1941 ל1943,
סרבה לעזור במבצע נגד היהודים. עמדותיהם הבלתי רשמיות, שקשה יותר למדוד, נוטות
ליישר קו עם עמדה זו. יהודים נמלטים מצאו שפע של עזרה משכנים, ממכרים ולעיתים רבות
מזרים גמורים. בכפר שעל יד החוף ג'יללי, כמעט כל האוכלוסייה סייעה בארגון והברחה
של משט לשבדיה (6). מצילים הגיעו מכל השכבות החברתיות: פועלים, עקרות בית, הצוות
הרפואי בבית החולים ביספבירג (7). הסגרת יהודים לגרמנים אמנם התקיימה, אך אלו היו
מקרים בודדים. בהתחשב בויכוחים המרים והמחלוקות ביחס לשאלות אחרות הנוגעות לכיבוש,
התמיכה כלפי ההצלה נראית אחידה במובהק.
מאפיין ידוע שני של ההצלה הוא הספונטניות שלה.
בייחוד בימים הראשונים, ההצלה לא הייתה מאורגנת; היא הייתה תלויה במעשים
הספונטניים של אלפי אנשים יחידים. מעשים אלו נמתחים בין הושטת עזרה קלה עד ללקיחת
סיכונים גדולים. כמה יהודים נתקלו ברחובות בעוברים ושבים, שהעניקו להם מפתחות לבתי
הקיץ שלהם או לדירות ריקות אם היו זקוקים למחבוא (8). במקרים מסויימים, דרי הבית
הטעו חוליות מצוד גרמניות עם סיפורים על כך ששכניהם היהודים שהו מחוץ לעיר (9).
כמה מקרים היו יותר דרמטיים; משפחה אחת, בבריחתה מסיור גרמני, הוטענה למכולת אשפה
והוסעה למקום בטוח בידי פועלי מפעל סמוך (10). לאחר הימים הראשונים, כשמרבית
היהודים הצליחו למצוא מחבוא, מאמצים אלו סללו את הדרך לפינוי מאורגן שהובל על ידי
המחתרת הדנית. עם זאת, בתחילת הדרך, ההצלה לא יכלה להצליח ללא פעולה רחבה ובלתי
מאורגנת של יחידים רבים.
מאפיין שלישי הראוי לציון של ההצלה הוא חריגתה
מהרצף של מדיניות ההגנה על יהודים לפני הכיבוש. לפני הכיבוש הגרמני ב1940, דנמרק
לא הפגינה עניין מיוחד במתן מקלט ליהודים; מדיניות המקלט שלה היו מגבילה, למהגרים
לא חוקיים יהודים גרמנים עמדו בפני אפשרות גירוש לגרמניה (12). לאחר הפלישה, לעומת
זאת, הגנת היהודים בדנמרק הפכה לעניין לאומי חשוב. מנהיגי הממשלה דחו דרישות
גרמניות חוזרות לעשות משהו בנוגע ל"בעיה היהודית", מסרבים להכיר בכך
שקיימת בעיה כזו. (13) המלך, כריסטיאן העשירי, השתמש מעמדו כדי להביע סימפטיה
ותמיכה בקהילה היהודית (14). בתי המשפט הדני הטיל עונשים כבדים על חוליגן פרו-נאצי
שזרק בקבוק תבערה לבית כנסת ב1941 (15). פעולות רשמיות אלו שיקפו כנראה הלך רוח רב
משקל המגנה כל פעולה נגד היהודים. הלך רוח זה הופנה גם אל השלטון הגרמני. גם וורנר
בסט וגם קודמו, ססיל פון רנתה-פינק, הזהירו את ממוניהם בברלין שכל פעולה נגד
היהודים תוביל להשלכות חמורות (16). ובעוד שבסט הופתע לבטח מהצלחת מבצע ההצלה,
מברקיו אינם מותירים ספק שהוא ציפה לתגובת נגד חזקה למצודים (17). בעוד שהמהירות
והדרמטיות של ההצלה גורמים לה לבלוט לעומת חלקים קודמים בכיבוש, היא הייתה המשך
לפעולה הדנית ביחס ליהודים שהתחילה ב-1940.
גישות להסברת ההצלה
מאז סוף המלחמה, כשהעולם הגיע להכרה בהיקף ובאימה
של השואה, ההצלה בדנמרק עוררה עניין רב בקרב משכילים והדיוטות כאחד, בחלקה בגלל
הניגוד הברור שהיא מציבה ביחס לכל מה שקרה בשאר אירופה. אחד המאפיינים האיומים
בשואה הוא היעדר ההתנגדות שהתלווה אליה; בעוד שניתן למצוא מספר דוגמאות להצלה
ולמצילים בכל ארץ אירופאית, פעולות כאלה כמעט תמיד היו כאין וכאפס ביחס לאדישות
שהפגינה מרבית האוכלוסייה. השאלה מדוע כך היה, מדוע אוכלוסיות שלמות לא התנגדו לרצח
ההמוני של בני ארצם העסיקה תיאולוגים, פילוסופים, פוליטיקאים ומדעני חברה כאחד.
בדיון הזה, המקרה של דנמרק הוצג כתקדים וכהוכחה לכך שהתנגדות היא אפשרית והיכן
שהיא התקיימה, היא יכלה להשפיע השפעה ממשית (18). במובן זה, ההצלה הדנית שירתה ככתב
הרשעה של שאר אירופה, כהפרכה לכאורה של הטענה שהתנגדות מאסיבית לשואה הייתה בלתי
אפשרית. השאלה מדוע דנמרק הייתה כה שונה הייתה, איפה, חשובה גם לכתיבה הפופולרית
בשאיפתה לשפוט את השואה וגם למלומדים המנסים להסביר אותה.
גישות להסברת ההבדל הזה הלכו בשני כיוונים כלליים.
אחד בחן את הסיבות להצלחת המבצע - מדוע הדנים יכלו להציל אחוז כה גבוה של
האוכלוסייה היהודית. האחרים התמקדו במניעים למען ההצלה - מדוע דנים רבים כל כך גילו
אכפתיות כלפי היהודים מלכתחילה. שתי גישות אלו מובילות לשני סוגי שאלות, ומלומדים
השתמשו בסוגי נתונים שונים כדי להשיב עליהן.
תיאורטיקנים המתמקדים בהצלחת ההצלה התבוננו בעיקר
בשיטות, בתזמון הספציפי ובנסיבות שהפכו את ההצלה הדנית לאפשרית (19). רבים העניקו
לגיאוגרפיה הדנית משקל מכריע; שלא כמו רוב ארצות אירופה, לדנמרק הייתה שכנה
ניטרלית קרובה שהייתה מוכנה לקבל כל יהודי שדנמרק יכלה לשלוח. כותבים אחרים התמקדו
בתזמון של ההצלה. נסיונות המצוד באו לאחר תבוסות גרמניות גדולות באירופה ובאפריקה,
שאולי גרמו להתנגדות לגרמנים להיראות אפשרית יותר מאשר שנה לפני כן (20). אלו
התרחשו בדיוק כאשר המחתרת הדנית רכשה את היכולת הארגונית הדרושה לביצוע פעולות
בהיקף רחב. התגברות פעולת החבלה של המחתרת תרמו להתמוטטות משטר החסות באוגוסט
1943, והבלבול הגובר הוביל גם להתגברות התמיכה במחתרת ולארגונה הרשמי בספטמבר
כ'מועצת החופש'. לעומתם, כותבים אחרים בחנו את המבצעים הגרמנים, ואת המידה שבה
הגרמנים עצמם חיבלו במצודים. הידיעה הראשונה על המצוד, למשל, הודלפה בידי נספח
ספנות גרמני בשם גיאורג דוקוויץ; לפי כמה מקורות, ייתכן שוורנר בסט עמד מאחורי
פעולתו של דוקוויץ (21). הוראתו של בסט לערוך מצודים היו גם בלתי יעילות במובהק.
נאסר על כוחות גרמניים לפרוץ לדירות יהודיות, ובמקרים מסויימים יהודים חמקו פשוט
בכך שלא פתחו את הדלת. אף ספינה גרמנית לא נשלחה לסיורים במיצר הים לתפיסת הבורחים
לשבדיה, וחיילים סדירים גרמנים התעלמו נקודתית מיהודים בורחים כאשר צפו בהם (22).
דנים שנתפסו עוזרים ליהודים, לא נענשו, כפי שמצילים נענשו בפולין, אלא הוסגרו
למשטרה הדנית, ששחררה אותם באופן שגרתי. כותב אחד אפילו טען שכל ההצלה הייתה חלק
מתכנית גרמנית לפנות את היהודים בעלות המינימלית. (23). בעוד שהטיעון האחרון הופרך
ביסודיות (24), העובדה שהוא כלל עלה לדיון מעידה על חוסר היעילות היחסי של יישום
הפתרון הסופי בדנמרק. כל הטענות הללו מראים בבירור שההצלה הצליחה בחלקה בגלל
הייחוד הפוליטי והגיאוגרפי של המצב הדני; גם אם אומות אחרות היו עושות מאמצים
דומים, אין זה סביר שהם היו עולים כה יפה.
מרבית הכתיבה על ההצלה, לא עסקה בלוגיסטיקה, אלא
במניעים. יהיו אשר יהיו הסיבות להצלחת המבצע, קודם כל היה צריך לנסות, ובאופיו של
הנסיון טמון ההבדל הגדול ביותר בין דנמרק לבין שאר אירופה. מדוע ההצלה בדנמרק זכתה
לתמיכה כה רחבה, מהרמות הגבוהות ביותר בממשל ועד דלת העם ? שאלה זו קשה יותר
להתייחסות מאשר השאלה הלוגיסטית, והנסיונות הרבים של מלומדים להשיב עליה היו פחות
מוצלחים. רוב נסיונות אלו קשרו את ההצלה למאפיינים השונים של החברה והיסטוריה
הדנית, שביחד יצרו הלך רוח בציבור הדני שתמך בהצלה. הניתוח התמקד ב4 גורמים: המידה
הגבוהה של ההתבוללות היהודית בדנמרק; המנהיגות המוסרית החזקה בקרב מנהיגי הממשלה
ודמויות סמכותיות אחרות; ערכים מוטמעים של דמוקרטיה וסובלנות בתרבות הדנית;
והתפתחות המחתרת הדנית במשך הקיץ ובסתיו 1943. בעוד שאף אחד מהגורמים הללו היה
עשוי להוביל לבדו להצלה, נטען שהשתלבותם גרמה לפעולת ההצלה להיראות הגיונית
ורצויה. אך אפילו במשולב, גורמים אלו מותירים שאלות חשובות כלפי המניעים של
המצילים בלתי פתורות. חלקם מעוררים לא פחות שאלות מאלו שהם משיבים עליהם, וחלקם
מבוססים על הפשטת יתר של העולם המוסרי והחברתי של דנמרק בימי המלחמה. נוכל להבחין
בבהירות בבעיות אלה דרך בחינת נושאים אלו בנפרד.
התבוללות יהודית מרובה.
גורם אחד שמצוטט לרוב בהסברת ההצלה הוא מידת
ההתבוללות הגבוהה באופן יחסי של יהודי קופנהאגן (25). יהודים חיו בדנמרק מאז המאה
ה-17, ונהנו מזכויות אזרח מלאות החל מ1814 (26). כתוצאה, כך נטען, הם הזדהו הזדהות
עמוקה עם התרבות הדנית הכללית. הם דיברו דנית, הם התלבשו כמו דנים אחרים, והם
השתתפו בחיי החברה והתרבות של האומה. החברה הסובבת ראתה בהם כ"דנים כמו כל
השאר", ולא כחברים בקבוצת חוץ מוקצית. לכן המצודים הנאצים התפרשו כהתקפה על
אזרחים דנים, והתנגדו להם ככאלה. הסיבה שההצלה התרחשה בדנמרק ולא בשום מקום אחר,
נובעת ברובה מהשילוב והקבלה של יהודים את התרבות הדנית הסובבת.
בטיעון זה יש מידה רבה של אמת; הרבה יהודים בשנות
ה-40 בדנמרק היו מתבוללים עמוקות. יהודים מתבוללים אלה באו ממשפחות ספרדיות
ויהודיות-גרמניות מסורתיות, והם היו משולבות לחלוטין במעמד הבינוני גבוה של
קופנהאגן (27). חברי הקהילה כינו אותם בשם "היהודים הויקינגים". הם כללו
דמויות בולטות כמו המשפטן ס.ב. הנריקס, הסופר הנרי נתנזון, והרב הידוע והמוכר
מרקוס מלכיאור. לעומת זאת, כבר ב-1940 הויקינגים הפכו למיעוט האוכלוסייה היהודית
בדנמרק. בין 1901 ל1917, במשך גל של פוגרומים ורדיפות ברוסיה ובמקומות אחרים, כמה
אלפי יהודים הגרו אל הקהילה ממזרח אירופה (28). מזוהים כ"רוסים", יהודים
חדשים אלו היו שונים מאוד מקודמיהם הויקינגים. הם דיברו יידיש ונתקלו בקשיים
בלימוד השפה הדנית; רבים לבשו בגדים שחורים וזקנים ארוכים; רובם עבדו כחייטים,
תופרים ומלאכות יד אחרות; והדתיים בקרבם היו הרבה יותר אורתודוקסיים מהויקינגים
מושפעי הרפורמים (29). מכיוון שהמהגרים היו מוכרחים ללכת רגלית לבית הכנסת בשבת,
הם יצרו במהירות איזור מהגרים עני ברחובות הצפופים שמסביב לבית הכנסת. קבוצה חדשה
זו בלטה לעין, ודמותה הפכה במהירות לדימוי הציבורי של יהודים בדנמרק. קריקטורות של
יהודים בעיתונים דניים, למשל, הציגו דמויות כהות מזוקנות בלבוש מזרח אירופאי (30).
תופעה זו הרגיזה הרבה יהודים ויקינגים; כפי שאחד מהם העיר בפגישת 'בני ברית',
"אנשים נהגו לראות בנו דנים בני דת משה, אך עתה הם רואים אותנו
כיהודים!" (31).
הרוסים התחילו להתבולל יחסית במהירות, כמו רוב
המהגרים בדנמרק, אך גם בשנות ה-40, רובם זוהו בקלות בגלל דיבורם והופעתם כיהודים
(32). בולטים מהם היו גלי הפליטים שהגיעו בסוף שנות ה-30. לדנמרק היו חוקי הגירה
מגבילים לפני הכיבוש, אך בכל זאת בערך 1,500 פליטים יהודים חיו במדינה כשהגרמנים
פלשו (33). פליטים אלו לא דיברו דנית, חיו מההכנסה מעוטה או ללא הכנסה כלל, והיו
נבדלים בקלות משאר האוכלוסייה. זיהוי קל זה הוביל לבעיות שונות. בעוד שאנטישמיות
דנית הייתה רכה בהרבה מכל מקום אחר באירופה, היא התקיימה אף על פי כן, בצורת
סטריאוטיפים שליליים ותיאוריות קונספירציה מזדמנות כלפי יהודים (34). המונח
"יהודי" נשא קונוטציות שליליות, ונתפס כעלבון ברחובות ובחצרות בתי הספר
(35). דיעות קדומות אלו לא התקרבו לאנטישמיות הארסית בגרמניה ובפולין; בכל זאת,
ספרי זכרונות יהודיים מהתקופה שקדמה למלחמה מסירים כל ספק לגבי העומק והחשיבות של
השונות היהודית. לומר שהדנים פשוט חיבבו יהודים כשם שחיבבו את שאר הדנים, ולייחס
את ההצלה לעומק ההתבוללות, פירושו להתעלם מהמגוון של יהדות קופנהאגן. היהודים לא
היו דנים כשאר הדנים, ורבים לא היו דנים כלל (46). ועדיין את כולם הצילו, ואין שום
ראיה שהמצילים עשו הבחנות בין יהודים שהיו אזרחים דנים לבין יהודים שלא היו (37).
תפקיד המנהיגים
כמה כותבים ציינו את הפעולות המנהיגים הפוליטיים
והדתיים הדנים כגורמי מפתח בהסברת ההצלה. בארצות רבות בזמן מלחמת העולם השניה,
פוליטיקאים השתמשו באנטישמיות ככלי של מדיניות מכוונת, ורק באופן נדיר היה מנהיג
שהתנגד בגלוי להשמדת היהודים. אפילו באיטליה ובבולגריה, היכן שממשלות הצליחות להגן
על חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית, הן עשו זאת באמצעות תואנות ובעזרת מניפולציות פוליטיות
מתוחכמות, ולא באמצעות התנגדות ציבורית. בניגוד לכך, בדנמרק, עמדות הממשלה היו
ברורות למן התחלת הכיבוש: שום חוק מיוחד לא יחוקק ביחס ליהודים, ושום הפרה של
זכויות אזרח לא תורשה. בתי המשפט הדנים והכנסיה הדנית הדהדו עמדות אלו, המלך
כריסטיאן העשירי הביע שוב ושוב את תמיכתו ודאגתו לקהילה היהודית. כתוצאה, טענו
חלק, הדנים היו מודל של פעולה בהשראה אידיאולוגית שלא היה בנמצא ברוב האומות,
ומודל זה התגלם בהצלה (38). ושוב, טיעון זה מדגיש נקודה חשובה. מנהיגים דנים
הציגו את מדיניותם כלפי יהודים באופן ברור, והם התנגדו ללחץ גרמני משמעותי לשנות
אותה. ועם זאת קשה לראות בהם גורם סיבתי חזק באירוע שתבע תמיכה ציבורית יוצאת דופן
בהיקפה. מנהיגים דנים היו איתנים בתמיכתם ביהודים, אבל לא היו גלויים במיוחד; הם
לא ניסו להטות את דעת הקהל לטובת היהודים, כמו שניסו להנמיך את תשומת הלב לנושא
כמה שאפשר. דרישות גרמניות לצעדים אנטי יהודיים נדחו בשקט. כשהגרמנים לחצו בחוזקה
למען חקיקה שכזו בסוף 1941, לדוגמא, לממשלה לא דחתה במפורש חקיקה מסוג זה, אלא
מרחה את הדיונים בנושא ללא הגבלת זמן. מנהיגי הממשל גם שקלו לסלק יהודים מעמדות
מפתח בדנמרק כדי להקטין את המתחים (39). באופן דומה, התמיכה של המלך כריסטיאן
הגיעה בצורה המסוגננת של פרוטוקול מלכותי, ולא בנאומים או ביקורים ציבוריים אל בית
הכנסת. הפגנות נוספות של תמיכה ציבורית רשמית, כמו הכרזתו של הבישופ פוגלסנג-גמסגארד על התנגדות למצוד,
התרחשו רק אחרי שההצלה כבר הייתה במלוא התאוצה. לא סביר שסוגי הנהגה אלו היו
מסוגלים ליצור את התמיכה הרחבה והמוקדמת שהיהודים קיבלו מהאוכלוסייה הדנית.
אכן, במדינה דמוקרטית כמו דנמרק, התמקדות בהנהגה
מעלה את אותן השאלות שהוא אמור להשיב עליהן. אם המנהיגים אכן העניקו תמיכה חזקה
ליהודים, מדוע עשו זאת ? גורם אחד לפחות מוכרח להיות תמיכה רחבה לעמדתם בקרב
הציבור הכללי. אפילו אם פקידות גרמנית ותרנית לא הענישה אותם על עמדתם, אלקטורט
מרוגז בהחלט היה יכול. במילים אחרות, הלך רוח ציבורי מתקבל על הדעת כסיבה וכמסובב
כאחד של ההנהגה המוסרית של הממשלה הדנית. הבנת תפקיד המנהיגות בהחלט חיונית להבנת
מבצע ההצלה, אך הוא מותיר את השאלה הבסיסית של המניעים פתוחה ברובה.
ערכים דמוקרטיים דנים
אולי הטיעון המוזכר ביותר בהסברת ההצלה הוא
המסורת של ערכים דמוקרטיים בדנמרק. דנמרק היא מהדמוקרטיות הותיקות בעולם, אומרים
כותבים רבים, והיא בעלת מחויבות רבת שנים לערכים דמוקרטיים. כתוצאה מכך, לפי ראיה
זו, הדוקטרינה של זכויות אדם אוניברסליות היא מוטמעת בתרבות. דנים מתחנכים
למחויבות חזקה לאידיאלים ליברליים, כולל האמונה בחשיבות הפעולה לפי אמונותיך.
גירוש היהודים נתפס כהפרה חמורה של ערכים אלו, אשר היה מוכרח לעורר זעם בכל דני.
כלליות ההצלה שקפה את עומק רווית התרבות הדנית בעקרונות דמוקרטיים (40).
הסבר זה הוא מושך מאוד, בייחוד בהקשר של הויכוח
המוסרי לגבי השואה. הוא בהחלט טיעון שמקודם בצורה נרחבת בשיחה הפופולרי, העיתונאי
והאתי בנושא ההצלה. הוא מציע פרשנות לפיה ערכים מוסריים הם סוגיה מכוננת בשואה,
ושדנמרק מייצגת דוגמה מובהקת לכמה השפעה יכולה לנבוע מאומץ מוסרי. טיעונים מסוג זה
אינם שגויים בהכרח, אך ייחוס ההצלה לערכים הדמוקרטים הדנים מחייב מדיה רבה של
הפשטת יתר של המצב החברתי והערכי בדנמרק בימי המלחמה. הוא מצייר את הארץ כאומה של
בעלי מוסר קאנטיאני, המוכנים לקחת סיכונים בעבור נאמנות לאמונותיהם. דנים רבים היו
באמת בעלי אומץ מוסרי בזמן המלחמה, אולי אף יותר מאשר ברוב הארצות האחרות, אך
בודאי שלדנמרק היה את חלקה שלה בבעלי מוסרי ירוד, פחדנים וצבועים – כפי שהציג זאת
ניצול יהודי בפניי "בתי הכלא בכל זאת היו מלאים". קשה לייחס רמה מוסרית
גבוהה בצורה פשוטה לרבים מהאנשים שתמכו ביהודים בזמן ההצלה. כפי שהוזכר לעיל
ובנוסף, הייתה אנטישמיות בדנמרק שלפני המלחמה. היו בה סטריאוטיפים של יהודים שהיו
מגוונים ברמתם, אך לא בסוגם מאילו שבשאר היבשת (41). אנטישמיות זו התגלמה לעיתים
בתיאוריות קונספירציה, שהובילו כמה דנים מן המעמדות הגבוהים והנמוכים כאחד להזדהות
עם תכניותיו של היטלר מלפני המלחמה (42). יריבי הגרמנים לא היו מחוסנים; במשך
1944, גל אנטישמיות עוצמתי התפתח בקרב הגולים הדנים בשבדיה, אשר רבים מהם ברחו
מדנמרק בגלל פעולות המחתרת שלהם. אנטישמיות הפכה לארסית לזמן קצר לאחר המלחמה,
והיו תקופות של הלך רוח נגד מיעוטים בשנים הבאות מאז, בייחוד ביחס למהגרים מוסלמים
(43). עמוק ככל שערכים דמוקרטים הוטעמו בדנמרק, הם אינם שוללים חוסר סובלנות.
חשוב מכך, הסבר זה לוקה בפשטנות יתר כלפי הבחירה
המוסרית בפניה נצבה דנמרק בזמן הכיבוש. רדיפת היהודים הפרה עקרונות דמוקרטיים,
והדנים אכן התנגדו לכך. אבל המצוד של 1943 לחלוטין לא היה ההפרה היחידה שהנאצים
בצעו (44). ראשית, הם פלשו לשכנה ניטראלית ב-1940 והכריחו את ממשלתה להסכים למשטר
חסות נצלני. הם ביטלו את העיתונות החופשית והגבילו את השיח הפוליטי. הם גנבו
מיליונים מהאוצר הדני, והשתמשו בדנמרק כמזווה שתמך במסע מושחת ואכזרי לבניית
אימפריה. ב1941, הם אלצו את דנמרק להשתייך לברית האנטי-קומינטרן, ובמבצע שקדם
למצוד אחר היהודים, הם הורו על מעצרם של כמה מאות קומוניסטים דנים, כולל 3 חברי
פרלמנט, ושליחתם לכלא. רק כחודש לפני הנסיון ללכוד את היהודים, הגרמנים הנהיגו
משטר צבאי, עצרו חשודים כמתנגדים, וחוקקו עונש מוות לאנשי מחתרת ומחבלים. כל אחת
מפעולות אלו מפירה את החוקה הדנית ומזלזלת בערכים דמוקרטיים, וכל אחת מהן עוררה
מידה של זעם. ועם זאת, כולן עוררו מידה של ויכוח, חוסר החלטיות ומחלוקות בקרב
האוכלוסייה הדנית (45). ב1941, למשל, חתימת הברית נגד הקומינטרן הובילה להפגנות
סטודנטים בקופנהאגן; הציבור הרחב לא הצטרף למחאה, והנהלת האוניברסיטה איימה להדיח
סטודנטים שהשתתפו (46). מעצר הקומוניסטים בוצעו למעשה לא רק בידי הגרמנים, אלא גם
בידי כח משטרה דני ששיתף פעולה. שום פעולה גרמנית לא הולידה את הלך הרוח המאוחד
שצמח כמעט באופן מיידי כשהאקציה נגד היהודים החלה. ההבדל העצום בין הפעולות הדניות
לטובת היהודים לבין הכרעות מוסריות אחרות חושפות את הבעיה שבהתמקדות בערכים. אפילו
במידה שערכים הם תשתית למעשה ההצלה – ובמידה מסויימת בוודאי היו – גישה זו לא
מסבירה מדוע ערכים אלו הניעו לפעולה דווקא במקום ובשעה שבה עשו זאת.
התנגדות לגרמניה
גורם רביעי שמגוייס לעיתים קרובות להסברת ההצלה
היה הקשר שלה לפעולות התנגדות אחרות. טינה כלפי הכיבוש הגרמני גדלה בהתמדה מאז
1940, אומרים כמה כותבים, והיא התגברה במהירות במשך קיץ 1943 (47). כאשר הממשלה
פוזרה והגסטפו תפס פיקוד, המחתרת זכתה ללגיטימציה שלא הייתה לה בעבר. המצוד אחר
היהודים היווה הזדמנות לדנים רגילים להתנגד; הם יכלו להחזיר לגרמנים בדרך בלתי
אלימה ויחסית בטוחה. במובן זה, ההצלה הייתה צורה של התנגדות, וניתן להבין אותה
בתוך ההקשר הכולל של פעילות מחתרתית באותו הזמן (48).
ושוב, לטיעון זה יש ביסוס משמעותי, בייחוד ביחס
למוטיבציה של חברי המחתרת הפעילים. רבים מאלו המעורבים בהצלה נאבקו בגרמנים כבר
זמן מה לפני כן, מסיבות אתיות ופוליטיות, והגנתם על היהודים הדהדה את מאבקם הכולל
נגד הכיבוש. אפילו בעבור אלו שלא היו קשורים במחתרת, ההצלה הייתה בהחלט מתן מכה
לגרמנים, ובעבור דנים רבים ייתכן והיא סימלה שינוי מטינה פאסיבית כלפי הכיבוש
להתנגדות פעילה (49). אך לתאר את ההצלה במונחים של התנגדות מעלה שאלות לגבי ההבדל
בין ההצלה לבין צורות אחרות של התנגדות. מראשית ימי הכיבוש, יהודים קיבלו תמיכה
מקבוצות שהתייחסו לצורות התנגדות אחרות בחשד. בעוד שהסכמה רחבה התגבשה ביחס להגנת
היהודים בשנים הראשונות למלחמה, רק מיעוט קטן תמך בהתנגדות ישירה לגרמנים. המחתרת
המוקדמת התפתחה בעיקר בקרב הקומוניסטים ואנשי שמאל אחרים, לא בציבור הכללי, ואז לא
הייתה לה דאגה מיוחדת לרווחת היהודים. התרחבות זו של המחתרת ב1943 בוודאי השפיעה
עמוקות על ההצלה, אך התמיכה ביהודים קדמה להתרחבות זו במספר שנים; אפילו באפריל
1940, רנתה-פינק צפה את הפוטנציאל הנפיץ של כל פעולה אנטי יהודית (50). בעוד
שהמחתרת היא גורם חשוב בהבנת ההצלה, היא גם גורם שמעלה שאלות כשם שהוא משיב על
אחרות. מה הפך את היהודים למושא לדאגה מעבר לחוגי המחתרת, ומדוע רדיפתם הניעה דנים
רבים כל כך לפעול כאשר עוולות גרמניות קודמות לא גרמו לכך ?
עם כל חיוניותם, ארבעת גורמים אלו בעצמם אינם
מבהירים לחלוטין את פשר המניעים הדנים בזמן ההצלה. הניתוח שלהם כאן הוא, כמובן, די
מלאכותי; רוב המנתחים של ההצלה טוענים שהיה זה שילוב של גורמים אלו, יותר מאשר כל
אחד מהם בנפרד, שהתווה את אירועי ההצלה. אך אפילו במשולב, הם משאירים כמה שאלות
מהותיות ללא מענה. הדבר החשוב ביותר, הם אינם מסבירים את הגישות המובחנות כלפי
יהודים בזמן המלחמה בדנמרק. דיווחים רבים על ההצלה רואים בה כדמות מייצגת של דנמרק
תחת הכיבוש, כדוגמא יחידה לסובלנות, להתנגדות או לחשיבה דמוקרטית. ועם זאת, הגנת
והצלת היהודים הייתה במובנים רבים יוצאת דופן לעומת דפוס ההתנהגות הכללי במשך
המלחמה. אם משייכים את ההצלה למאפיינים תרבותיים כלליים, נוצר קושי להסביר כיצד
המצב הספציפי של היהודים התבטא ברוח ובמעשה הדנים.
 |
מצוד בבית הספר באודנס, 2 באוקטובר 1943. 60 יהודים נתפסו
|
בחינה מדוייקת יותר של מקום היהודים עשוי להוביל לפתרון.
כל הגישות דנות ביהודים כישות חסרת פנים במהותה, קבוצה שמאפייניה אינם קשורים
לגישה הדנית כלפיהם. מאפייניהם השונים נתפסים פשוט כשוני מהתרבות הדומיננטית.
הגורם הראשון מייחס את ההצלה לחוסר החשיבות של ההבדל; השנים הבאים מייחסים זאת
לגישה הנאורה כלפי הבדלים באשר הם; הרביעי רואה חשיבות בשוני רק בגלל שהגרמנים ראו
בו חשיבות. בכל המקרים, היהודים אינם מצויירים כיהודים, אלא כמיעוט כללי, והנושאים
הקשורים בהם הם נושאים הקשורים ליחסי רוב ומיעוט באופן כללי. כתוצאה מכך, גישות
אלו יכולות להסביר את היחס ליהודים רק כחלק מדפוס גדול יותר בהתנהגות הדנית –
סובלנות כלפי מיעוטים, הטמעת הזרים, התנגדות לכיבוש. במידה שהיחס ליהודים נבדל
מהתנהגות דנית אחרת – והוא אכן נבדל, ולעיתים בהבדל עצום, גישות אלו יכולות לומר
מעט מאוד באופן יחסי.
אולי נוכל לזכות בהבנה עמוקה יותר שמעבר להכללה,
אם נחקור את החשיבות הספציפית של יהודים בדנמרק בימי הכיבוש. מה היה ביהודים,
ספציפית, שהפך אותם לכה חשובים לתרבות וללאומיות הדנית ? מה הבדיל בין רדיפתם לבין
שפע הפשעים האחרים שננקטו על ידי הנאצים ? כדי להבין זאת, עלינו לא רק להתבונן
בסוגיות של זכויות אדם ואתיקה, אלא למשמעות הספציפית של יהודיות והצלה בתרבות
הדנית, ובשיח האומה וההתנגדות שאפיין את דנמרק.
(1)For example, see Leni Yahil, The Rescue
of Danish Jewry: Test of a Democracy (Philadelphia: Jewish Publication Society
of America, 1969); Leni Yahil, The Holocaust: The Fate of European Jewry,
1932-1945 (New York: Oxford University Press, 1990); Harold Flender, Rescue in
Denmark (New York: Simon and Schuster, 1963); Leo Goldberger, ed., The Rescue
of the Danish Jews: Moral Courage Under Stress (New York: New York University
Press, 1987); Jfrgen Haestrup, Passage to Palestine: Young Jews in Denmark 1932-1945
(Odense: Odense University Press, 1983); Torben Meyer, Flugten over ???resund
(Copenhagen: Jespersen og Pio, 1945); Gunnar Paulsson, "The `Bridge over
the ???resund': The Historiography on the Expulsion of the Jews from
Nazi-Occupied Denmark," Journal of Contemporary History 30 (1995):
431-464; Rasmus Kreth, Flugten til Sverige: Aktionen mod de danske jfder
oktober 1943 (Copenhagen: Gyldendal, 1995); and Hans Sode-Madsen, "Ffreren
har befalet!": Jfdeaktionen oktober 1943 (Copenhagen: Samleren, 1993).
(2)For a comprehensive account of the
rescue, the most frequently cited work is Yahil's Rescue of Danish Jewry. Some
of the most influential popular accounts have been Flender, Rescue in Denmark;
Aage Bertelsen, October '43 (New York: Putnam, 1954); and Meyer, Flugten. One
of the more recent and accessible scholarly accounts is Goldberger, ed., Rescue
of the Danish Jews. Some recent controversies regarding the nature of the
rescue are discussed in Paulsson, "Bridge over ???resund," and Hans
Kirchhoff, "Denmark: A Light in the Darkness of the Holocaust? A Reply to
Gunnar S. Paulsson," Journal of Contemporary History 30 (1995): 465-479
Recent Danish works on the rescue include Kreth, Flugten til Sverige, and
Sode-Madsen, Ffreren har Befalet! For a discussion of other aspects of Danish
policies; toward Jewish refugees, see Bent Bludnikow, Som on de ikke
Eksisterede: Hugo Rothenberg og Kampen for de Tyske Jfder (Copenhagen:
Samleren, 1991); Yahil, Rescue of Danish Jewry.
(3)Paulsson, "Bridge over
???resund," p. 458, estimates 10,000; Kirchhoff argues in
"Denmark," p. 474, however, that this figure is entirely speculative.
(4)See Richard Petrow, The Bitter Years:
The Invasion and Occupation of Denmark and Norway April 1940-May 1945 (New
York: William Morrow, 1974), pp. 214-215.
(5)Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp.
235-236.
(6)For a full account of this episode, see
Christian Tortzen, Gilleleje Oktober 1943: Under Jfdernes Flugt for Nazismen
(Copenhagen: Fremad, 1970).
(7)The variety of the rescuers can best be
appreciated by reading anecdotes of survivors. Some of the richer accounts
include Ina Rohde, Da Jeg Blev Jfde i Danmark (Copenhagen: Reitzel, 1982);
Bertelsen, October '43; Goldberger, ed., Rescue of the Danish Jews; and Marcus
Melchior, A Rabbi Remembers (New York: Lyle Stuart, 1965). The role of the
Danish medical system in the rescue is discussed in Aage Svendstorp, Den Hvide
Brigade: Danske Laegers Modstand (Copenhagen: Carl Allers, 1946).
(8)Yahil, Rescue of Danish Jewry, p. 232;
see also Richard Petrow, The Bitter Years: The Invasion and Occupation of
Denmark and Norway April 1940-May 1945 (New York: William Morrow, 1974), pp.
211-212; Rohde, Da Jeg Blev Jfde.
(9)For a vividly described example of such
a case, see Leo Goldberger, "Personal Narratives: Leo Goldberger," in
Goldberger, ed., Rescue of the Danish Jews, pp. 160-61.
(10)References to interviews derive from
the author's current ethnographic study of the Danish Jewish community. This
account is from an interview with a survivor in November 1996.
(11)Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp.
232-233; Melchior, A Rabbi Remembers.
(12)A comprehensive study of the refugee
question is Bludnikow, Som om de ikke Eksisterede. For a concrete example of
the effects of this policy, see Hugo Horwitz, En Sabotfrs Erindringer
(Copenhagen: Fremad, 1964), pp. 7-8. For background on the issue, see also Bent
Bludnikow, Immigranter: De ???steuropaeiske Jfder i Kfbenhavn 1905-1920
(Copenhagen: Borgen, 1986).
(13)Jfrgen Haestrup, "The Danish Jews
and the German Occupation," in Leo Goldberger, ed., The Rescue of the
Danish Jews, pp. 27-29; Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp. 42-43.
(14)Some of the actions popularly
attributed to Christian X clearly fall into the category of legend: he did not
wear the yellow star, for example, nor did he threaten to do so if the Germans
introduced it. See Jens Lund, "The Legend of the King and the Star,"
Indiana Folklore 8 (1975): 1-2, for a full discussion of this surprisingly durable
story. The king did, however, accept a book on Judaism from Rabbi Melchior in
1942 and write a letter of thanks expressing his concern for the Jewish
congregation; see Rohde, Da Jeg Blev Jfde, p. 34, as well as the discussions in
Melchior, A Rabbi Remembers. Christian's daily rides through Copenhagen,
moreover, as well as his famous telegram to Hitler in 1943 (see Yahil, Rescue
of Danish Jewry, p. 74) were generally interpreted as gestures of defiance of
the occupying power.
(15)Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp.
48-49.
(16)See Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp.
42, 59-61, 78. Only six days after the invasion, for example, Renthe-Fink sent
a report to the German Foreign Ministry, in which he said the following:
"The Danish authorities are apprehensive as to whether we will...take
steps against Jews, refugees, and extreme leftist groups, and create a special
police organ to this end. If we do anything more in this respect than is
strictly necessary, this will cause paralysis of or serious disturbance in political
and economic life. The importance of the problem should not therefore be
underestimated" (quoted in Yahil, Rescue of Danish Jewry, p. 42).
(17)Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp.
138-39.
(18)See, for example, Sholem Asch,
"Foreword," in Aage Bertelsen, October '43, pp. iii-x; Moshe Bejski,
"Examples of Heroism," in Carol Rittner and Sondra Myers, eds., The
Courage to Care: Rescuers of Jews During the Holocaust (New York: New York
University Press, 1981), pp. 130-1; Abram Sachar, The Redemption of the
Unwanted: From the Liberation of the Death Camps to the Founding of Israel (New
York: St. Martin's Press, 1983), pp. 97-101.
(19)See for example Paulsson, "Bridge
over ???resund;" Kirchhoff, "Denmark;" Kreth, Flugten til
Sverige; Sode-Madsen, Ffreren har Befalet!; Haestrup, "Danish Jews under
Occupation;" Goldberger, ed., Rescue of the Danish Jews, pp. 197-206;
Richard L. Rubenstein and John K. Roth, eds., Approaches to Auschwitz: The
Holocaust and its Legacy (Atlanta: John Knox Press, 1987), p. 218.
(20)Goldberger, ed., Rescue of the Danish
Jews, pp. 202-206. In my own interviews with Jewish and non-Jewish Danes about
the rescue, survivors frequently alluded to the fact that the rescue followed
German defeats at El Alamein and Stalingrad.
(21)Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp.
148-151; see also Tatiana Brustin-Berenstain, "The Historiographic
Treatment of the Abortive Attempt to Deport the Danish Jews," Yad Vashem
Studies 17 (1986): 181-218.
(22)Melchior, A Rabbi Remembers, p. 185.
The difference between regular German soldiers and the Gestapo in this regard
was sharp; in my interviews with survivors of the rescue, I heard a number of
stories in which soldiers deliberately looked the other way when Jews appeared,
but Gestapo forces pursued them aggressively.
(23)Paulsson, "Bridge over
`???resund.'"
(24)Kirchhoff, "Denmark."
(25)See for example Elsebet Jegstrup,
"Spontaneous Action: The Rescue of the Danish Jews from Hannah Arendt's
Perspective," Humboldt Journal of Social Relations 13:1&2 (1985/1986):
276-279; Nechama Tec, When Light Pierced the Darkness: Christian Rescue of Jews
in Nazi-Occupied Poland (New York: Oxford University Press, 1986), pp. 7-8;
Susan Zucotti, The Italians and the Holocaust: Persecution, Rescue, and
Survival (New York: Basic Books, 1987), p. 274.
(26)On the subject of the emancipation and
social rights of the Jews in nineteenth-century Denmark, see Ib Nathan
Bamberger, The Viking Jews: A History of the Jews of Denmark (New York:
Shengold, 1983); Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp. 3-13; Jacques Blum, Danske
og/eller Jfde: En kultursociologisk undersfgelse af den jfdiske minoritet i
Danmark (Copenhagen: Gyldendal, 1972); Carol Gold, "The Danish Reform Era
1784-1800" (Ph.D. Dissertation, University of Wisconsin at Madison, 1975),
pp. 192-217.
(27)Blum, Dansk og/eller Jfde; Yahil,
Rescue of Danish Jewry.
(28)See Bent Bludnikow's Immigranter.
(29)This description of the immigrants is
based primarily on Pinches Weiner, Fra polsk jfde til dansk (Copenhagen:
Hasselbach, 1965); Bludnikow, Immigranter; Melchior, A Rabbi Remembers; Blum,
Dansk og/eller Jfde; Benjamin Balslev, De Danske Jfders Historie (Copenhagen:
Lohse, 1932); and Bamberger, Viking Jews.
(30)For examples of such caricatures, see
Meir Feigenberg, ed., Indenfor murene: Jfdisk liv i Danmark 1684-1984
(Copenhagen: Reitzel, 1984), pp. 228-242.
(31)Blum, Dansk og/eller Jfde, p. 38.
(32)This was particularly evident in the
refugee camps in Sweden; see Poul Borchsenius, Udlaendigheds Dage: Dansk
Flygtning i Sverige (Copenhagen: Steen Hasselbalchs Forlag, 1946), pp. 23-4.
(33)Yahil, Rescue of Danish Jewry, p. 80.
(34)See Welner, Fra Polsk Jfde, p. 177;
Rohde, Da Jeg Blev Jfde, p. 24; Melchior, A Rabbi Remembers, p. 152.
(35)For vivid examples of the use of
"Jew" as an insult, see Cilla Cohn, En Jfdisk Families Saga
(Copenhagen: Arnold Busck, 1960), and Jens Kistrup, "Laenket til
Teatret," in Hanne Kaufmann, ed., Gaest i et Fremmed Land (Copenhagen:
Stig Vendelkaer, 1967), p. 112.
(36)Rohde reports (Da Jeg Blev Jfde, p. 84)
that in her experience, even most of those actually active in the rescue saw
the Jews as somewhat foreign.
(37)This lack of distinction applied not
only to the rescue, but to Danish policy toward Jews generally during the
occupation. Government records included refugees in their estimates of Jewish
population as a deliberate policy.
(38)For examples of this approach to the
Danish rescue, see for example Otto Kernberg, "A Psychological
Perspective," in Goldberger, ed., Rescue of the Danish Jews, pp. 183-190;
Rubenstein and Roth, Approaches to Auschwitz, p. 218; Zucotti, Italians and the
Holocaust, p. 281; Eva Fogelman, Conscience and Courage: Rescuers of Jews
during the Holocaust (New York: Doubleday, 1994), p. 345.
(39)Haestrup, "Danish Jews under
Occupation," pp. 30-31.
(40)This view is reflected in many popular
and scholarly accounts, including Lucy Dawidowicz, The War Against the Jews
1933-1945 (New York: Bantam, 1975), p. 484; Kernberg, "Psychological
Perspective," pp. 189-90; Flender, Rescue in Denmark; Yahil, Rescue of
Danish Jewry, p. 33; Goldberger, ed., Rescue of the Danish Jews, pp. 206-208;
Bejski, "Examples of Heroism;" Jegstrup, "Spontaneous
Action;" Trude Weiss-Rosmarin, "Heroism and Martyrdom," Jewish
Spectator 38:3 (March 1973): 2-4; Asch, "Foreword;" Sachar,
Redemption of Unwanted, pp. 97-101.
(41)For examples, see Feigenberg, Indenfor
Murene; Blum, Dansk og/eller Jfde, p. 40; Rohde, Da Jeg Blev Jfde; Weiner, Fra
Polsk Jfde. As Rohde shows, these sentiments were also in evidence among
resistance workers, and there was considerable negative stereotyping of Jews
among the refugee community in Sweden after 1943.
(42)Welner, Fra Polsk Jfde, p. 177; Rohde,
Da Jeg Blev Jfde, pp. 18-24.
(43)Melchior, A Rabbi Remembers; Rohde, Da
Jeg Blev Jfde, pp. 109-110; Yael Enoch, "The Intolerance of a Tolerant
People: Ethnic Relations in Denmark," Ethnic and Racial Studies 17:2
(1994): 282-300. Mentions of antisemitism in the immediate postwar period came
up in a number of my own interviews with survivors of the rescue as well. One
survivor told me of a time she was on a streetcar shortly after the war. The
car passed a man on the street, easily recognizable from his clothing and beard
as a Jew; a passenger near her nodded toward the man and said, "That we
could surely have done without."
(44)Haestrup, "Danish Jews and
Occupation"; Petrow, Bitter Years, pp. 161-164; Yahil, Rescue of Danish
Jewry, pp. 31-83.
(45)The actions against the communists
present a particularly instructive contrast with the rescue of the Jews. The
actions were a blatant violation of both the Danish Constitution and the
protectorate agreement, and they resulted in public demonstrations by students
in Copenhagen. No widespread movement to protect them emerged, however. For
some Danes I interviewed, indeed, the actions seemed like poetic justice for a
group which had previously engendered resentment for its support of the
Germans.
(46)Petrow, Bitter Years, pp. 165-166; Per
Eilstrup and Lars Lindeberg, De Så det Ske under Besaettelsen: "Bevar Ro
og Orden" (Copenhagen: Union, 1969), p. 125.
(47)Petrow, Bitter Years, pp. 184-192.
(48)See for example Jorgen Kieler,
"Personal Narratives: Jfrgen Kieler," in Goldberger, ed., Rescue of
the Danish Jews, p. 147; Jegstrup, "Spontaneous Action."
(49)Bfrge Outze, ed., Denmark During the
German Occupation (Copenhagen: The Scandinavian Publishing Company, 1946), p.
7.
(50)Petrow, Bitter Years, p. 196; Yahil,
Rescue of Danish Jewry, p. 42.
תגובות
הוסף רשומת תגובה