הצלת יהודי דנמרק והקשר תרבותי חלק ב'

לקראת יום השואה והגבורה 2015 אני מתכבד לפרסם מאמר אורח בבלוג.

המאמר עוסק בהצלת יהודי דנמרק - ארץ שהצילה כמעט את כל היהודים שבה, בניגוד בולט לשאר מדינות אירופה הכבושות. עד כה נעשה מאמץ מחקרי רב התמקדה בתיאור הנסיבות - מדוע דווקא לדנים היה קל יותר לפעול מכל עם אחר תחת הכיבוש הנאצי. השאלות המורכבות קשורות לשאלה מדוע הדנים מראש רצו להציל את היהודים ולנצל את אותן נסיבות מקילות. באקסטר מזהה קשר בין ההשפעה העצומה של איש החינוך ניקולאי פ.ס גרונדטוויג  וממשיכי דרכו בדנמרק לבין הצלת היהודים.

מפאת אורכו אני אפרסם את המאמר בשני חלקים.

את המאמר כתב אנדרו באקסטר, והוא פורסם בכתב העת shofar.

את התרגום עשיתי אני.

החלק הראשון התמקד בתיאור הקשיים בהסברים המקובלים להצלת היהודים.

החלק השני יציע הסבר מדוע דווקא האיום על היהודים היו עורר את הדנים לפעולה אקטיבית יותר מכל פשע נאצי אחר בתקופת הכיבוש.

הצלה והקשר תרבותי בשואה - חלק ב'

לאומיות גרונטיוויגיאנית והצלת היהודים הדנים / אנדרו באקסטר

יהדות ולאומיות גרונטיוויגיאנית בדנמרק

במשך הכיבוש הגרמני של דנמרק, הרבה נושאים הנוגעים לעצמאות הדנית ולזהות הלאומית התבטאו במושגים של מערכת תרבותית ותיאולוגית הקרויה גרונטוויגיאניזם. מספר כותבים הבחינו בחשיבות הגרונטוויגיאניזם להבנת תנועת המחתרת הדנית, וכמה קשרו אותה בדרך זו או אחרת להצלה (51). אני רוצה להציע שהתמקדות בגרונטוויגיאניזם יכולה לעזור להבהיר את החשיבות הייחודית של יהודים ללאומיות הדנית בתקופת הכיבוש. כדי לעשות זאת, חובה עלינו להתחיל בהסברת הגרונטוויגיאניזם והשינוי שחולל בחברה הדנית במאה ה-19.

גרונטוויגיאניזם ולאומיות דנית במאה ה-19

גרונטוויגיאניזם קיבל את שמו מניקולאי פרדריק סברין גרונטוויג, כומר כריזמתי ומשורר שהוביל תנועת תחיה דתית בדנמרק בחלק הראשון של המאה ה-19. גרונטוויג התפרסם ב-1810, כאשר הוא פרסם ביקורת נוקבת של התיאולוגיה הרציונלית ששלטה בכנסיה הלותרנית בזמנו. (52). גרונטוויג טען שאידיאולוגיית הנאורות שדדה את הכנסיה מנשמתה, והחליפה את משיכתה הרגשית במערכת יבשה של הגיון ומדע. הוא קרא לשחזור של מה שראה כנצרות של השליחים, הנטועה באמיתות תנ"כיות ובחווית האמונה יותר מאשר בפילוסופיה ארכאית של הכמורה. המאבק הדרמטי בין גרונטוויג להנהלת הכנסיה הפך אותו לגיבור של תנעה עממית שצמחה באותו זמן. במשך 60 השנים הבאות גרונטוויגיאניזם הפך לכח תרבותי ודתי עוצמתי, ששינה את הזהות הדנית, החקלאות, החינוך והפוליטיקה. כשנפטר ב-1872, בגיל 89, גרונטוויג היה ידוע מאוד ומזוהה עם רעיון חדש ודומיננטי של דנמרק ושל זהות דנית.

תמונה: ציור של ניקולאי פ.ס. גרונטוייג / פרדריק האנסן, ויקימדיה

הכח של מחשבת גרונטוויג פרח בחלקה הגדול מחיבור שיצר בין נצרות לבין התרבות הדנית (53). גרונטוויג טען שאמונה נוצרית אמיתית דורשת מודעות עצמית עמוקה; רק אדם הבא במגע עם טבעו שלו יכול להתחייב באמת ובתמים לחיים נוצריים. טבעו של אדם, בתורו, נטוע עמוק בתרבותו וברקע ההיסטורי שממנו צמח. גרונטוויג טען שכל עם היה מאופיין בתרבות עממית ייחודית לו, שהתבטאה שתרבות ובפולקלור של החברה הכפרית. ולכן, להיות דני נוצרי אמיתי תובע ללמוד על ולחגוג את תרבות העם הדנית שנטועה כה עמוק בזהותו האישית. גרונטוויגיאנים  ייסדו מוסדות פולקלור ואגודות היסטוריות, כדי ללמוד ולאחר מכן לפרסם חיבורים על מסורות תרבותיות כפריות . הם פתחו שיטה של בתי ספר עצמאיים (friskoler) ובתי חינוך עממיים גבוהים למבוגרים (Folkehøgskole) כדי לחנך בסגנון בלתי פורמלי של מספרי סיפורים (54). הם גם יצרו קואופרטיביים חקלאיים ומפלגות פוליטיות כדי לקדם את המטרות של החברה הכפרית. גרונטוויג עצמו ישב במוצעה שכתבה את החוקה הדנית של 1849, וגרונטוויגיאנים הובילו את בניית הכח הפרלמנטרי, ששינה את הפוליטיקה הדנית בסוף המאה ה-19. גרונטוויגיאניזם עיצב הרבה מההתפתחות החברה הדנית המודרנית, וגרונטוויג נותר דמות חשובה ביותר בזהות הלאומית הדנית היום.

ההתמקדות בתרבות הכפר והפולקלור חושפת רעיון חדש של לאומיות. לגרונטוויגיאניזם לא היה עניין רב בפוליטיקה מלכותית או באליטות העירוניות; מהות הדניות נמצא ברוח העם, לא במסעות כיבוש צבאי או בפיתוח תעשייתי. תפיסה זו השתקפה בכוחם העולה של איכרים חופשיים במאה ה-19 בדנמרק, כמו גם בהתרחבות הבעלות העצמית על אדמה ששינתה מקצה לקצה את החברה הכפרית (55). הרוח בלב רעיון הזהות הלאומית החדשה היה מין מהות תרבותית, אשר מצאה ביטוי בדברים שהיו דנים באמת. הגרונטוויגיאניזם אימץ את המיתולוגיה הצפונית, לדוגמא, שקדמה להשפעות הזרות של הכנסייה הקאתולית. הוא אימץ ניבים מקומיים, ריקודים ומנהגים, שחמקו מהשפעות זרות שהיו כה בולטות בערים. ממקורות אלו הגרונטוויגיאניזם בנה תמונה רומנטית של תרבות העם הדנית, כזו שמאופיינת באחווה קהילתית חמה, בחיי רוח ערים, ובאיכרים שמחים וחגיגיים. היא שילבה את העצמאות המחוספסת של הגיבורים הויקינגים עם הקהילות ההדוקות של האיכרות הכפרית. דנמרק, כפי שדמיין אותה גרונטוויג, העניקה ליחיד משפחה תומכת וקהילה, כמו גם החופש לחשוב ולפעול למען עצמו או עצמה. להיות דני פירושו להשתתף בתרבות זו, לחגוג אותה כמורשת ולהבין את רוחה בחיי היומיום (56). האומה הדנית לא הייתה ישות פוליטית כמו שהייתה ישות רוחנית, ורוחה מצאה ביטוי בעיקר וקודם כל בתרבות העממית.

הפוטנציאל האפקטיבי של גישה כזו ללאומיות התגלה בדרום יוטלנד במשך המאה ה-19 (57). דוכסויות שלזוויג והולשטיין היו מושא לסכסוך ארוך בין דנמרק לפרוסיה; שני הצדדים ראו חבלים אלו כלשהם, והמלחמה הדנית הכושלת נגד פרוסיה הותירה את שתיהן בידיים פרוסיות. לרוב הדני בצפון שלזוויג, אירועים אלו התניעו מאבק תרבותי ארוך עם הממשל הפרוסי (58). התנאים של שביתת הנשק של 1864 הבטיחו שתושבי צפון שלזוויג יורשו להצביע במשאל על זהותם הלאומית. פרוסיה הסכימה לכך בחוסר רצון, ולאחר 1870 ביסמרק נסוג מהבטחה זו; משאל העם התקיים רק ב1920, אחרי תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. במשך אותן 54 שנים, הדנים של של צפון שלווזיג ניהלו מאבק תרבותי ממושך עם הרשויות הפרוסיות, בנסיון לשמר זהות תרבותית דנית בציפיה למשאל העם הסופי. נשקיהם בקרב זה היו אלו של התנועה הגרונטוויגאית – שימור השפה הדנית וניביה, חגיגת הפולקלור הדני ומנהגיו, ושימוש בסמלי הלאום הדני וגיבוריו. תושבים צבעו אסמים באדום ולבן, לפי צבעי הדגל; הם פעלו לרכישת חוות בבעלות גרמנית באיזור; הם חגגו חגים דנים; הם ייסדו מועדוני שפה דנים, ספריות, וכנסיות נון-קונפורמיסטיות; והם הרחיקו מורים לשפה הגרמנית. כמו הגרונטוויגיאנים מצפון, הדנים של שלזוויג התמקדו את רוב תשומת ליבם להשכלה, ביצירת בתי ספר דנים פרטיים היכן שהיה ניתן, ואם לא אז בשליחת ילדיהם לבתי ספר תיכוניים או לבתי חינוך עממיים גבוהים בדנמרק (59). התגובה הפרוסית הייתה נוקשה, בייחוד לאחר 1900. הממשלה אסרה על חינוך דני ועל כמה ארגונים דנים, והושיבה אלפי גרמנים בכפרים ולעיר פלנסבורג. במקרים מסויימים, היא הרחיקה עד כדי תביעת המנהיגים הדנים ונסתה להוציא ילדים ממשקי בית דנים. המאבק מעולם לא היה אלים, אך בעבור דנים רבים הוא התנהל בטונים וברטוריקה של מלחמה. כשצפון שלזוויג חזרה לבסוף לדנמרק ב1920, מנהיגים של התנועה הדנית ציינו את האירוע כנצחון צבאי, ורכיבת המלך על סוסו דרך הטריטוריה הדנית בשנית דמתה למצעד צבאי (60). לאומיות תרבותית, כדמותה בחזונו של גרונטוויג, נחלה נצחון בדרום יוטלנד, היכן שצבאות המלך נכשלו.

לאומיות גרונטוויגיאנית, 1940-1945

ב9 באפריל, 1940, כוחות גרמנים פלשו שוב לדנמרק. כמו ב1864, הצבא הדני היה חסר יכולת לעצור בעדם; למעט התגרויות קצרות בגבול יוטלנד, הגרמנים לא נתקלו בהתנגדות (61). הפעם, לעומת זאת, הם לא כבשו רק את יוטלנד, אלא את הארץ כולה, והפכו את דנמרק לטריטוריה כבושה תוך מספר שעות. המנהיגים הפוליטיים הדנים חילצו מראית של עצמאות דרך משטר חסות (פרוטקטורט), שכביכול שמר על תוקפה של החוקה הדנית. עצמאות זו הוגבלה מאוד, ורוב הדנים ראו עצמם כנתונים לכיבוש זר. ביטוי נפוץ השווה את מצבם לזה של שלזוויג אחרי 1864:  " Nu er vi alle blevet sønderjyder " (כעת כולנו נהיינו יוטלנדים דרומיים).

בשנים הראשונות לפלישה, התנגדות חמושה לכיבוש כמעט שלא התקיימה. חיילים גרמנים התקדמו ונחשבו לבלתי פגיעים בכל החזיתות, ורק מעט דנים ראו סיכוי כלשהו לנצחון בעלות הברית; הרוב ראו בהתנגדות פעילות חסרת תועלת שעלולה לדרדר את המצב עוד יותר (62). החקלאות הדנית והתעשייה החלו להירתם לצרכי מאמץ המלחמה הגרמני, בתורמם תרומה נכבדת למכונת המלחמה הנאצית. העיתונות והממשלה נמנעו מביקורת אנטי גרמנית, וקבוצות כמו היהודים שמרו על פרופיל נמוך. עם זאת, באותו הזמן התפתחה מעט מאוד רוח פרו-גרמנית באופן יחסי (63). הגרמנים גילו שהדנים, כולם כאחד כמעט, קרים ונוטרים, ושהמפלגה הנאצית הדנית בעלת התמיכה הגרמנית מעולם לא הצליחה לזכות באהדה משמעותית. בבחירות של 1943, הנאצים הדנים קיבלו 2.1 אחוזים מהקולות, בזמן שמגזינים בתמיכה גרמנית כמו (Faedrelandet) 'מולדת' ו  (Kamptegnet)'תיקו' זכו למספר דל של מנויים (64). בעוד ששנות הכיבוש הראשונות היו נטולות התנגדות אפקטיבית, הלך הרוח נגד הכיבוש היה רחב מאוד, והתעוררה דאגה רבה לגבי שימור הזהות הדנית ושלמותה כאומה נפרדת.

חלק גדול מדאגה זו התבטא בצורה של הגרונטוויאניזם. רעיונותיו של גרונטוויג זכו למעין רנסנס בעשור שלפני המלחמה, בחוגים תיאולוגים ותרבותיים; עם ראשית הכיבוש, גרונטוויגיאניזם נהפך לכמעט זהה ללאומיות דנית. חלק גדול מהצלחתו נבעה מעבודתו של הל קוך (Hal Koch), פרופסור לתיאולוגיה מקופנהאגן שנשא סדרת הרצאות על גרונטוויג בסתיו 1940 (65). קוך טען שרעיונותיו של גרונטוויג לגבי תרבות העם הדנית היו המפתח לשימור זהותה הלאומית. באמצעות מיסוד הערכים והמסורות שגרונטיוויג כינה ליבה של הדניות, דנמרק תוכל להישאר דנמרק למרות הכנעתה הפוליטית. הרצאותיו של קוך משכו קהל עצום והציתו גל פעילות תרבותית גרונטוויגיאנית. אגודות נוסדו לקידום המנהגים הכפריים הדנים, הריקודים, הניבים והפולקלור. חברות בארגוני נוער גרונטוויגיאנים פרחה עד כדי כך שהובילה לאיחוד עם קבוצות אחרות בהנהגת קוך כ'איחוד הנוער הדני' (Danmarks Ungdomssamvirke = DU) .(66) פעילותם הנחילה רגשות לאומניים בערוצים גרונטוויגיאנים. התנגדות סימבולית לכיבוש התמקדה בסמלי התרבות הדנית, בדומה למה שהתרחש בצפון שלזוויג בכיבוש הקודם. קהלים גדולים התאספו לשיר שירי לאום דנים, כולל הרבה המנונים לאומיים מאת גרונטוויג; מפגשי ALSANG אלו משכו עשרות אלפי דנים והפכו למוקד הרגש הלאומני (67). אנשי המלך הפכו לסמל הבולט ביותר בתנועה זו, מוקף בהמוני הולכי רגל ורוכבי אופניים כשהוא עבר ברכיבתו היומית דרך רחובות קופנהאגן. חגיגת החגים הלאומים הדנית הפכה להצהרה פוליטית, כמו גם השימוש בהומור מסתורי ומגחך כלפי הגרמנים. לפעולות אלו הייתה משמעות מעשית, ולאחר 1943, הרבה חבריDU  הצטרפו למחתרת המאורגנת (68). עם זאת, עד אוקטובר 1943, מרבית ביטויי הלאומיות הדנית באו לידי ביטוי כמו שהיה בשלזוויג – התמקדות בשימור והגברת הערכים והמסורות הדניות היחודיות. המטרה לא הייתה להדיח את הנאצים, אלא לאיין את השפעתם – הקרב על דנמרק לא היה קרב על אדמתה, אלא על נשמתה. כמו שקוך עצמו אמר ב1942-

... במובן זה לנו לא אכפת מי ינצח במלחמה הגדולה, מכיוון שלא נוכל להתקיים על כוחו של אף אחד מהצדדים. העם הדני יכול לחיות אך ורק אם הוא ראוי לכך בכוחות עצמו.... בניתוח אחרון, מה שיקבע את גורלנו הוא לא כושר הייצור או עוצמה צבאית. זו תהיה שאלה רוחנית. זו אמירה שנשמעת מאוד חמקמקה. אכן, זהו אינו דבר שמשהו יכול לתפוס בכף ידו, אך הנושא אמיתי דיו. זו שאלה של אופי ושל עמוד שדרה. זו שאלה של משהו בלתי מוחשי שחי בשפת אמנו, שקושר אותנו יחד ומותיר אותנו במקומנו כך שלא נוכל לברוח ממנו. זו שאלה של משהו שאין לנו צורך לדבר עליו – בגלל שבניתוח אחרון כולנו יודעים מה הוא, אולי מפני שראינו אותו כה בבהירות במאבק למען שלזוויג (69)...

בהקשר הזה, היכן השתלבו היהודים ? מה הפך את חירותם ורווחתם למושא לדאגתם של דנים כה רבים, כולל רבים שלא היו קרובים בשום אופן להתנגדות אקטיבית לכיבוש ? אני טוען כי, בנוסף לגורמים שהוזכרו קודם לכן, לאומיות גרונטוויגיאנית הציבה את היהודים בעמדה סמלית ומהדהדת בחוזקה. הנאצים טענו שהיהודים היו איום בעיקר בגלל ייחודיותם; היהודים שמרו את תרבותם לאורך זמן, את שפתם, ואת אמונתם הדתית למרות נישול פוליטי ופיזור גיאוגרפי. הם עשו זאת בדרכים שגרונטוויג היה מאוד מתעניין בהן. הם טפחו את שפת אבותיהם העתיקה; אפילו המושג של "היהודי הנצחי" הותיר רושם של קביעות וזהות קולקטיבית שמזכירה את "רוח העם" של האידיאל הגרונטיוויגיאני. ומצב היהודים במשך המלחמה דמה למצב שהגרונטיוויגאנים דמיינו בעבור הדנים. שני העמים מצאו עצמם ללא טריטוריה וללא נשק, תחת המגף הנאצי שרצה לחסל את קיומם העצמאי, כאשר מסורותיהם והאחווה שלהם היו משאביהם היחידים האמיתיים. בדרכים רבות, היהודים בצעו במשך הדורות את מה שהדנים ניסו לעשות במשך הכיבוש, והצלחתם היוותה עדות מעוררת השראה שהדנים יוכלו להצליח בכך גם הם.

מראשית הכיבוש, אם כך, ביטחון היהודים הפך למעין אינדיקטור לקיום הדני העצמאי. הל קוך בעצמו טען טענה זו בכח רב; במאמר מהולל שנכתב ב1942, הוא טען שרדיפת היהודים הייתה אחד מאותם הפרות בודדות שיגרמו להתמוטטות מיידית של משטר החסות (70). פוליטיקאים מובילים הדהדו רעיון זה, במונחים שקטים יותר, וברמה העממית, הגנת היהודים הפכה לאינטרס לאומי חיוני. אם "יהודי" היה מונח מקובל של לעג בשנות ה-30, בשנות ה-40 הוא הפך לכמעט לא יתואר. תועמלן נאצי אחד התלונן שאחד מקשייו הגדולים נבע מהסירוב של רוב הדנים אפילו להשתמש במילה (71). כל ההצעות הנאציות לבודד יהודים נתקלו בהתנגדות תקיפה, ולאומנים דנים החשיבו חקיקה אנטי-יהודית כשקולה לבגידה. כשהאקציה נגד היהודים היגיעה לבסוף, היא נתקלה בהתנגדות נמרצת שלא הופיעה לפני כן. דנים שנמנעו ממעורבות בתנועת המחתרת הצטרפו בהתלהבות אל ההצלה. המשטרה, שלפני כן שתפה פעולה עם צווים גרמניים, צידדה באופן מובהק במצילים. ההצלה מחקה את האמביוולנטיות שבה רוב הדנים ראו את המחתרת לפני כן, ותרמה לייסוד 'מועצת החופש' כהנהגה בפועל של האומה (72). במובנים רבים, הדנים התייחסו למצוד אחר היהודים כמו פלישה, והתנגדו לה באופן מאוחד שחסר כל כך באפריל 1940, כאילו ההתקפה על היהודים איימה עליהם באופן שהתקפה משוריינת לא הייתה מסוגלת. במובן מסויים, כך באמת היה. גרונטוויגיאניזם טען לעליונות הכח של הרעיון ולא של הרובה. רעיון לפיו רוח ומסורת מגדירות זהויות לאומיות לא פוליטיקה גיאוגרפית מקרית. ברגע שהדנים הרשו ליהודים להירדף, הם ינטשו בפועל רעיון זה, ואיתו את תביעתם לעצמאות. במובן מאוד ממשי, הם יוותרו על קיומם הלאומי.

לאומיות גרונטוויגיאנית, אם כך, כיוונה לחשיבות סמלית מיוחדת של היהודים בדנמרק הכבושה, וזה אולי עוזר להסביר מדוע המצוד של 1943 עורר את הדנים לתגובה כה חסרת תקדים. ההקבלות בין מצב היהודים ומצב הדנים תחת הכיבוש הפכו את היהודים לסמל רב עוצמה של העצמאות הדנית, וזה הפך את הגנתם לצורה של התנגדות לאומית. ההצלה יכולה להיות מובנת בחלקה כתוצאה של התלכדות ממוזלת בין זרמים דתיים ותרבותיים בדנמרק והמצב ההיסטורי של היהודים שם. נקודת מבט זו מאפשרת לנו להתייחס לחלק מהפערים והשאלות הבלתי פתורות העולות מהפרשנויות בהן דנו קודם. אין אנו זקוקים לראיית הדנים כנשאים של מידות דמוקרטיות נעלות כדי להבין מה הם עשו, ואין אנו זקוקים ליהודים בדמות המוטבים חסרי הפנים של האידיאליזם הדני. הדנים עשו מה שעשו לא בגלל שהיו קדושים, אלא בגלל שהיו דנים, שחיו בזמן מסויים ובסט נסיבות מסויימות; היהודים נצלו לא רק בגלל שהיו קורבנות, אלא גם בגלל שהיו יהודים.

מסקנה: דנמרק ומחקר השואה

במשך מספר עשורים אחרי מלחמת העולם השנייה, מחקרים של השואה התמקדו כמעט לחלוטין בתהליך שהוביל יהודים ואחרים אל מותם. הזוועות חסרות השיעור של האירועים הללו ציירו תמונה שחורה של הטבע האנושי, תוך שהן חושפות יכולת כמעט בלתי מוגבלת לרשע שכמעט אין לדמיינו. בעשור הקודם, לעומת זאת, חקר השואה פנה יותר ויותר אל התופעה של הצלה (73). גם בעולם האקדמי וגם באופן עממי, נדמה היה שההצלה מציעה תמונה מורכבת ואופטימית יותר של הטבע האנושי. היא הראתה על מסוגלות אנושית להפעיל שיקולים מוסריים, לפעול באופן עצמאי, לרחם על האחר למרות סכנות ודיעות קדומות. בדמויות כמו ראול ונלברג ואוסקר שינדלר, גם פילוסופים וגם אנשי מדעי החברה מצאו עדות לפנים אצילות למין האנושי, וזאת על רקע שבעבר היה נדמה שהכיל רק אכזריות.  אולי מפני בגלל ההשלכות העמוקות הללו, המחקר של ההצלה במדעי החברה נטה להתנסח במונחים אוניברסליים. רוב העבודה סוציולוגית, לדוגמה, התמקדה בהצלה כתורה של אלטרואיזם (74). האם אנשים מסוגלים לפעול לחלוטין במנותק מאינטרסים ? מחקרים מאת סמואל ופלר אולינר (75), וקריסטן רנוויק מונרו (76) מצאו שהם אכן מסוגלים, בהינתן תנאים ומבני אישיות מסויימים. מחקרו של אולינר טען לקיומה של "אישיות אלטרואיסטית" – תצורה שחוצה תרבויות ומאפשרת לבעליה לפעול למען הזולת. מונרו סבר שסוגים מסויימים מרכיבי זהות מתנים אנשים לפעול באורח אלטרואיסטי. מחקרים אלו ואחרים השיגו את ממצאיהם ע"י ראיונות עם מצילים ממגוון ארצות ורקעים, והפשיטו מהם כמה תווים אוניברסליים של מניעים אנושיים. הסכנה בפעולת הצלה הייתה גדולה כל כך, והגמול כה קטן, כך שהצלה נראתה כמקום אידאלי לבחון תיאוריה כללית של מניעים אנושיים.

הטיעון שהוצג במאמר מציע כמה סייגים לגישה זו. הוא מרמז שאת המניעים להצלה ניתן להבין במלואם רק בהקשר של תרבות מסויימת; לא נוכל להבין מדוע מצילים התנהגו בדרכים שבהם התנהגו מבלי להבין את המשמעות של יהודים ושל הצלה בתוך הסביבה התרבותית המסויימת. יהודים, ככלות הכל, לא היו זהים בעבור תושביהן של ארצות אירופאיות שונות. לדנים של קופנהאגן, יהודים היו מיעוט קטן שסימל את הרעיון של האומה העצמאית המשתמעת מן התיאולוגיה הגרונטוויגיאנית. לפרוטסטנטים הצרפתים של לה-שמבון סור ליון, יהודים היוו מזכרת למסורת ההוגנוטית של עצמם, ולמאבק של מיעוטים דתיים כמוהם נגד רדיפות מצד השלטון (77). לקתולים של פולין הכפרית, היהודים היו קבוצה זרה, בולטת ושנואה, כתוצאה מדורות של משפטים קדומים ארסיים (78). עם רקעים כל כך שונים, מעשה ההצלה עצמו היווה משהו שונה, גם במובנו הרעיוני, וגם במובן של סוג היחסים עם החברה הסובבת המשתמע ממנו. בדנמרק, הצלה היוותה במידה מסויימת מעשה של התנגדות לאומית, מכה כנגד הכיבוש וחיזוק של האחווה של מאן דהו עם בני ארצו. בלה-שמבון, היה זה מעשה של אדיקות דתית, שננקט בעיקר דרך קרובי משפחה ושכנים (79). בפולין, היה זה יותר מעשה של מוסר אישי, שבוצע לרוב לבד ולעיתים קרובות גרר סכנה בדמות איבת השכנים (80). שלושת הפעולות הללו שונות זו מזו לא רק במידת הסיכון שהן ייצגו, אלא גם במהות של מה שהמצילים הבינו על עצמם בשעת המעשה. תיאוריה בודדת של מניעים, איפה, גם לו תערב שיקולי מוסר קאנטיאני או אישיות אלטרואיסטית, לעולם לא תוכל לתארם במלואם ((81.

יתר על כן, גישה מוטת-תרבות להצלה היא בסופו של דבר הוגנת יותר למשתתפים בה. חלק ניכר מהספרות על ההצלה הדנית מציג את דנמרק כארץ הקדושים, אומה שלמה המוקדשת לעקרונות זכויות האדם והתנגדות לעריצות. דימוי זה הותיר את הדנים פגיעים להאשמות בצביעות ובבוגדנות, כאשר צפו ראיות שחושפות אותם כבני אדם (82). מבקרים הפנו את תשומת הלב לאופי המצומצם של מדיניות ההגירה לפני המלחמה, לדוגמאות לשיתוף הפעולה הדני בזמן המלחמה, ולהיסטוריה הקרובה של חוסר הסובלנות בדנמרק כלפי המיעוט הטורקי. גילויים אלו פגמו בהישג של ההצלה בכמה מובנים; חלק האשימו את הדנים באבדן האמונה, אחרים בשימוש מוגזם בסיפור ההצלה למטרת האדרה עצמית. בכך שראו בהצלה קרב אפי בין ערכים אוניברסליים של טוב ורע, הכותבים הפכו את הדנים לטיפוס אידיאלי ששום חברה אמיתית לא יכולה לממש אותו במציאות. לעומת זאת, אם בוחנים את ההצלה הדנית על הרקע התרבותי הספציפי ניתן להגיע לדימוי ריאליסטי וסלחני יותר כלפי האנשים שביצעו אותה. ניתן לראות את אנושיותם במלואה, לא כדמויות במחזה מוסר; נוכל לראות אותם כבני זמן ומקום מסויימים, ולא כדוגמיות של אצילות אוניברסלית. אפיון שכזה עלול להיות פחות מרצה מבחינה פילוסופית, ופחות מותאם לספרות דידקטית, אך הוא יכול לאפשר לנו להבין טוב יותר ולהעריך את אחד הרגעים של יופי אמיתי בהיסטוריה העגומה של השואה.

(51)See Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp. 43-44; Leni Yahil, "National Pride and Defeat: A Comparison of Danish and German Nationalism," Journal of Contemporary History 26:3-4 (1991): 453-478; Jaroslav Pelikan, "Grundtvig's Influence," in Goldberger, ed., Rescue of the Danish Jews, pp. 173-182; Kernberg, "Psychological Perspective." Yahil's "National Pride" offers the most direct link between Grundtvigianism and the rescue, comparing Grundtvig's nationalism with the German nationalism embodied in the work of Fichte. The argument presented here does not conflict with that one. It differs, however, in its characterization of Grundtvigianism. Yahil emphasizes the democratic and humanitarian aspects of Grundtvigianism, to give a background for the democratic spirit of the Danes. As noted above, such an approach does not explain the specific importance of the Jews in Danish nationalism. This paper focuses on the romantic, folklore-oriented aspects of Grundtvigianism, which I argue gave a special importance to the Jews during the war.

(52)A classic study of Grundtvig's theology and his relation to prevailing theological and social thought is Holger Begtrup, N.F.S. Grundtvigs danske Kristendom (Copenhagen: G.E.C. Gads Forlag, 1936). Martin Schwarz Lausten provides a concise historical characterization in his Danmarks Kirkehistorie (Copenhagen: Gyldendal, 1987). For English readers, an accessible study is Ernest D. Nielsen, N.F.S. Grundtvig: An American Study (Rock Island: Augustana, 1955).

(53)See Holger Begtrup, Dansk menighedsliv i grundtvigske kredse: En historisk fremstilling (Copenhagen: G. E. C. Gads Forlag, 1934); Margareta Balle-Petersen, "Vaekkelserne som Religifse Minoriteter," in Ragnhild Kristensen and Ole Riis, eds., Religifse Minoriteter (Århus: Århus University Press, 1987); Andrew Buckser, "Tradition, Power, and Allegory: Constructions of the Past in Two Danish Religious Movements," Ethnology 34:4 (Fall 1995): 257-272; Andrew Buckser, Communities of Faith: Sectarianism, Identity, and Social Change on a Danish Island (Providence, RI: Berghahn Books, 1996).

(54)See Steven Borish, The Land of the Living: The Danish Folk High Schools and Denmark's Non-Violent Path to Modernization (Nevada City, CA: Blue Dolphin, 1991).

(55)For discussions of the links between 19th century social change and Danish religious movements, see Anders Pontoppidan Thyssen, Den Nygrundtvigske Bevaegelse med saerligt Henblik paa de Borupske Kreds. Vol. I: 1870-1887 (Århus: Det Danske Forlag, 1957); P.G. Lindhardt, Vaekkelse og Kirkelige Retninger (Copenhagen: Hans Rietzel, 1959).

(56)Buckser, "Tradition, Power, and Allegory."

(57)Bent Rying, Denmark: History (Copenhagen: DK Books, 1981), pp. 287-298.

(58)Thomas Nfrlyng and Hans Jensen, Fortaellinger af vort Folks Historie. Vol. 5: 1870-1962 (Copenhagen: Gyldendal, 1962), pp. 94-100; Rying, Denmark, pp. 296-298.

(59)Rying, Denmark, pp. 196-198; Nfrlyng and Jensen, Fortaellinger, pp. 97-100.

(60)Stewart Oakley, A Short History of Denmark (New York: Praeger, 1972), p. 211; Nfrlyng and Jensen, Fortaellinger, pp. 120-121.

(61)For a description of the invasion and the response to it, see Petrow, Bitter Years, pp. 45-50; Oakley, Short History, pp. 224-239; W. Glyn Jones, Denmark (New York: Praeger, 1970), pp. 166-181.

(62)Petrow, Bitter Years, pp. 160-162, Fogelman, p. 205.

(63)Eilstrup and Lindeberg, De Så det Ske.

(64)Petrow, Bitter Years, p. 198; Bamberger, Viking Jews, p. 135.

(65)For discussions of the lectures and their impact, see Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp. 38-41; Yahil, "National Pride"; Eilstrup and Lindeberg, De Så der Ske, pp. 80-81.

(66)Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp. 38-41; see also Hal Koch, Dagen og Vejen (Copenhagen: Westermann, 1942).

(67)Eilstrup and Lindeberg, De Så der Ske, pp. 82-83.

(68)The influence of Grundtvigianism is clear in the writings of some members of the resistance; some saw their work as the logical extension of Grundtvig's ideas about Danishness and human rights. Frode Jakobsen, for example, one of the leading figures of the resistance movement, was the son of a devoutly Grundtvigian schoolteacher on the island of Mors in Jutland. See his Da Leret Tog Form (Copenhagen: Gyldendal, 1976) and Alt hvad der jaeger mit sjael (Copenhagen: Gyldendal, 1977).

(69)Koch, Dagen og Vejen, pp. 68-69.

(70)Rohde, Da Jeg Blev Jfde, p. 33.

(71)Lorentz Christensen, Det Tredie Ting (Copenhagen: Dansk Bogkreds, 1943), pp. 9-10.

(72)Yahil, Rescue of Danish Jewry, pp. 228-231; Haestrup, "Danish Jews under Occupation," p. 203.

(73)See for example Goldberger, ed., Rescue of the Danish Jews; Michael L. Gross, "Jewish Rescue in Holland and France during the Second World War: Moral Cognition and Collective Action," Social Forces 73:2 (December 1994): 463-496; Philip Hallie, Lest Innocent Blood Be Shed: The Story of the Village of Le Chambon and How Goodness Happened There (New York: Harper and Row, 1979); Michael McIntyre, "Altruism, Collective Action, and Rationality: The Case of Le Chambon," Polity 27:4 (1995): 537-557; Kristen Renwick Monroe, Michael C. Barton, and Ute Klingemann, "Altruism and the Theory of Rational Action: Rescuers of Jews in Nazi Europe," Ethics 101 (October 1990): 103-122; Kristen Renwick Monroe, "A Fat Lady in a Corset: Altruism and Social Theory," American Journal of Political Science 38:4 (1994): 861-93; Kristen Renwick Monroe, John Donne's People: Altruism, Self-Interest, and Social Theory (Princeton: Princeton University Press, 1994); Samuel P. Oliner and Pearl M. Oliner, The Altruistic Personality: Rescuers of Jews in Nazi Europe (New York: Free Press, 1988); Rittner and Myers, Courage to Care; Francois Rochat and Andre Modigliani, "The Ordinary Quality of Resistance: From Milgram's Laboratory to the Village of Le Chambon," Journal of Social Issues 51:3 (1995): 195-210, Nechama Tec, "Polish Anti-Semitism and the Rescuing of Jews," East European Quarterly 20:3 (1986): 299-315; Nechama Tec, When Light Pierced the Darkness: Christian Rescue of Jews in Nazi-Occupied Poland (New York: Oxford University Press, 1986); Fogelman, Conscience and Courage.

(74)See Jane Allyn Piliavin and Hong-Wen Charng, "Altruism: A Review of Recent Theory and Research," Annual Review of Sociology 16 (1990): 27-65.

(75)Oliner and Oliner, Altruistic Personality.

(76)Monroe, Barton, and Klingemann, "Altruism and Rational Action;" Monroe, "Fat Lady;" Monroe, John Donne's People.

(77)Hallie, Lest Innocent Blood; McIntyre, "Altruism."

(78)Tec, When Light Pierced.

(79)See Gross, "Jewish Rescue."

(80)Tec, When Light Pierced: Tec, "Polish Anti-Semitism."

(81)See also Lawrence Baron, "The Dutchness of Dutch Rescuers: The National Dimension of Altruism," in Pearl Oliner et al., eds., Embracing the Other: Philosophical, Psychological, and Historical Perspectives on Altruism (New York University Press: New York, 1992), pp. 306-327.

(82)For example, Bludnikow, Som om de ikke Eksisterede; Enoch, Intolerance; Reuben Leowy, "Denmark's Other Record: Shedding Light on WWII Myths," The Jerusalem Report, March 18, 1997.