מרד גטו ורשה: מרד בשם רוח האדם

 מרד גטו ורשה נזכר לרוב כמרד בעקבות השמדה, כאקט אחרון של מי שלא נותר לו מה להפסיד. כאשר אני שואל, במסגרת תפקידי, בני נוער וצעירים מדוע מרדו היהודים, התשובות שמתקבלות נעות בין "כי לא היה להם מה להפסיד" לבין "כדי למות עם כבוד." רבים אינם יודעים, כפי שמצוין בקורותיהם של מרדכי אנילביץ', צביה לובטקין ושותפיהם, שהיו הזדמנויות רבות להצלה אישית ושהם בחרו במרד בהכרה מלאה.

   מרד זה אינו עומד בפני עצמו. המרד היה השלב העליון של פעולות ההתנגדות היהודית בשואה, שבהן השתתפו אלפי יהודים. תחילתן במוסדות לעזרה הדדית, במפגשים הבלתי חוקיים של מפלגות פוליטיות, בשליחים ובקשריות בין הגטאות, בעשייה חינוכית במחתרת, בניסיונות להברחת יהודים לארצות ניטרליות ובקשירת קשרים עם המחתרת הפולנית. המניע היה התקווה להחזיק מעמד עד אשר יעבור זעם. הגעת הידיעות על השמדת היהודים בחלמנו ובווילנה הובילה את ראשי תנועות הנוער החלוציות להסיק את המסקנה, שלא זכתה להסכמה בקרב שום גוף יהודי אחר באותה העת, כי העם היהודי נידון לרצח כולל. דווקא מתוך הייאוש הכבד הנגזר מתובנה זו, מצאו מנהיגי התנועות את הכוח להתארגן ללחימה. 

   מלחמתם הראשונה והקשה היתה על תודעתו של הציבור היהודי - משימה בלתי אפשרית בתנאי הדיכוי והבידוד בגטאות. רק לאחר השמדת 90 אחוזים מן היהודים בגטו, התהפכה התמונה ושארית היהודים ראתה במחתרת את הנהגתה, ולא ביודנראט. במרד לחמו אנשי הארגון היהודי הלוחם, שליכד את רוב התנועות והמפלגות בציבור היהודי, ואנשי האיגוד הצבאי היהודי, שהתבסס על לוחמים מאנשי בית"ר. 

   המרד לא היה רק קרבות ועמידה עיקשת, אלא מערכה של כמה חודשים הודות לברית בין מנהיגי המרד לבין אלפי היהודים בגטו. יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי המרד, אמר בראיון לרם עברון (1976): "איני חושב שיש צורך לנתח את המרד מבחינה צבאית...לאיש לא היה פקפוק ביחס לתוצאותיו המעשיות. זה לא נושא ללימוד בבית ספר צבאי. לא הנשק, לא המבצעים, לא הטקטיקה. אם יש בית ספר ללימוד רוח האדם, הרי שם זה צריך להיות מקצוע ראשי." 

   רוב יהודי ורשה נפלו במרד או מייד לאחריו, לרבות הארגונים הלוחמים. כמה חברים המשיכו במאמצי הצלה של יהודים ובלחימה בנאצים עד השחרור, ובהם צוקרמן. הוא ביקש כי "על הערך ועל האידיאלים של מערכה זו יחנך העם את בניו, את הדורות הבאים." חניכתו מימי המחתרת, חווקה פולמן-רבן, אשר שרדה את מחנה אושוויץ, אמרה: "זה מרד נגד הרוע האנושי, נגד אי צדק חברתי ורמיסת ערך האדם, כל אדם." 

   ובשם מה לחמו? אמר אנטק: "היה לנו עוד נשק אחד: אידיאה גדולה, נכונות ומסירות נפש." ושם התמזגו מזיגה מופלאה אידיאות הציונות, הסוציאליזם והאמונה באדם באשר הוא, עם הרעות ועם החברות הפשוטה, שלא הכזיבו. את זאת עלינו לזכור, וגם לחדש.

פורסם לראשונה: ישראל היום, מדור דיעות, גליון יום השואה, כ"ח בניסן, 8.4.13