בכל זאת, היו שם שני דגלים

אירועים היסטוריים אף פעם לא נגמרים באמת.

שלב האירועים שלהם מסתיים, אך שלב המשמעות שלהם מקבל כל הזמן פנים חדשות.

כבר אין שום חידוש בטענה שההיסטוריה אינה באמת מה שקרה, אלא מה שנראה לנו חשוב מן העבר, בפרשנות הסבירה בעינינו, ותוקפה יפה לשעה שבה היא נכתבת.

העשור שבין שנת ה-60 למרד לבין שנת ה-70 למרד הוא עשור שבו זיכרון המרד עבר תפנית.

וזאת לא מעט השפעתו של משה ארנס, שהשתדל להאדיר את סיפורו של ארגון האצ"י, שבראשו עמד פאוול פרנקל - איש בית"ר - אשר במשך שנים רבות זכה להתייחסות מועטה או להתעלמות.

לאיש אין שום תמונה, אך בעזרת אחת הניצולות שהכירו אותו, דאג ארנס לציור של פניו של פרנקל, להנצחתו ואף להוצאת בול לזכרו. כל שביב מידע עליו או על האצ"י נאסף בקפידה, אם כי לא סונן בקפידה. רבות הן הגרסאות הסותרות ביחס לארגון זה, אשר איש משדרת הפיקוד שלו לא שרד את השואה. אלא שהסוגייה של האצ"י היא רק לכאורה סוגייה היסטורית, ולמעשה רובה נעוצה בתבניות הזיכרון. לכן גם לא אכנס לכל סוגיית הפגמים שבספר ובמאמרים מפי ארנס, אלא דווקא להישגים הרבים שקצר, ולכן שכיום, דפוסי ההנצחה מתמקדים באצ"י. שרון גבע טוענת ש"הימין משתלט על מרד גטו ורשה". (עותק ארכיון גוגל) ייתכן שזו המגמה, אלא שהשאלה אינה רק מי נכנס ל"פנתיאון הגבורה" ומי לא, אלא מהו בכלל הפנתיאון ?

מי שמסמן לעצמו מטרה להעצים דווקא את האצ"י, נוטה לצבוע את כלל האירוע בגוונים של מבצע צבאי ולגרור את השיח לשאלות בעייתיות, בלשון המעטה, כמו "מי נלחם יותר?". על כך אמר יצחק (אנטק) צוקרמן, בראיון בשנת 1976: " אינני חושב שיש צורך לנתח את המרד מבחינה צבאית. המדובר הוא במלחמה של פחות מאלף איש נגד צבא אדיר ובלב איש לא היה פקפוק ביחס לתוצאותיו המעשיות. זה לא נושא ללימוד בבית ספר צבאי. לא הנשק, לא המבצעים, לא הטקטיקה. אם יש בית ספר ללימוד רוח האדם הרי ששם זה צריך להיות מקצוע ראשי ".

אחרוני המורדים שנותרו בגטו מספרים על המשך הלחימה והמאבק לחיים

אריה (ליאון) נייברג
הלוחם האחרון שידוע שיצא
מן הגטו בחיים בסוף ספטמבר 1943

ארנס, באופן מוזר, מדגיש דווקא את הדגלים שתלו לוחמי האצ"י בימי המרד הראשונים, כמעשה בעל משמעויות צבאיות. בעימות בין ארנס לישראל גוטמן, חוקר השואה ומאחרוני חברי האי"ל שעוד בחיים, אמר גוטמן שהדגל הוא בסך הכל סמל, והחשוב באמת היה ביכולתם של המורדים לוותר על הצלה אישית ולהניע את עשרות אלפי היהודים בגטו להתנגדות עיקשת, עם נשק, ובעיקר ללא נשק.

אלא שבהחלטות משרד החינוך מככבים דווקא הדגלים.

פורסם במקומון החיפאי כלבו ב29/3/13

בעיני, יש דווקא משהו מעניין בדגלים שהניפו לוחמי האצ"י. ולא בהיבט צבאי, אלא דווקא בהיבט הסמלי. במרד הונפו דגל כחול לבן ודגל פולני. אך מה יניפו היום ילדי ישראל ?

דגל ישראל ומה לצידו ? 

עוד דגל ישראל ?

ודאי לא דגל פלשתין.

האם יהיה זה דגל הגאווה ? 

אולי דגל אדום ?

יש מי שמזלזל בכל הרעיון של חינוך בעזרת הרגש ולכן ממילא פוסל שימוש בטקסים כאמצעי חינוכי. בעיני, יש כאן פוטנציאל, בייחוד עם מתעכבים על כך שדגל ישראל לא התנוסס לבד

משרד החינוך הורה להניף דגלים, אבל לא אמר אילו דגלים. בדרך כלל, דווקא אנשי בית"ר ידועים כמי שמתנגדים לכל התפיסה של שני דגלים - לאומי וחברתי - כפי שדגלו בשמאל, ומציעים את התפיסה ההפוכה של "חד-נס". אמנם הלחימה היהודית בשואה הייתה בדרך כלל בודדה, ללא תמיכה וללא סיוע, אך הלוחמים היהודים עשו מאמצים כבירים כדי לעודד עמידה יהודית כחלק מחזית רחבה מול הפאשיזם. זו משמעות הדגלים שהניפו לוחמי האצ"י, ושאיפה זו לשותפות, בניגוד ל"עם לבדד ישכון" היא שאיפה שראוי מאוד לזכור אותה וגם להסביר אותה.

הזדהות לאומית לבדה עלולה להביא להאדרת הלאום והמדינה ולעקרות רוחנית כפולה: קודם כל לעליונות העם על עמים אחרים, לעומת זיקות חשובות ל"משפחת העמים", ל"עולם החופשי", או לגוש גיאוגרפי רב-לאומי. גם בתוך המסגרת הלאומית, הרצון להניף דגל נוסף, של זהות נוספת - דתית, מגדרית, מעמדית, פוליטית - איננו מחליש את השייכות לעם אלא ממלא אותה בתוכן. בלעדיו, השייכות הלאומית הינה קליפה דקה המחפה על ריקנות תרבותית וערכית.

לכן, כשאנו מזכירים את מנהיגי מרד גטו ורשה, חשוב לזכור בשם מה הם מרדו. אכן, הכבוד היהודי והרצון לנקום שיחקו תפקיד חשוב, אך לצידם פיעמו גם הרעיון הציוני והרעיון הסוציאליסטי. אם נשחזר את תולדותיהם, נראה שבשניהם בלטה השאיפה לשבור את הבידוד היהודי הכפוי (עוד הרבה לפני הנאצים), ולהציב את היהודים, כחלק מכוחות הקידמה והחירות בעולם כולו.

בברכת יום מרד שמח!

לפדנטיים שבינינו, תיעוד בנושא קביעת נוסח רשמי בזיכרון הממלכתי:

זה תעתיק ההתכתבות שלי עם אתר הכנסת, בנושא תיקון הערך "מרד גטו ורשה" ששונה אחרי שפניתי אליהם. בשונה מויקיפדיה, כאן לא ניתן לראות גרסאות קודמות, אבל העורכת, רונית קדם, נענתה לפנייתי באדיבות, ותודה לה על כך.

באדום הוספתי הערות של שגיאות מעשה ידי שלי.

From: ארז רביב [mailto:erzviv@gmail.com]
Sent: Sunday, May 29, 2011 3:35 PM
To: משוב אינטרנט
Subject: תיאור מסולף של מרד גטו וורשה באתר הכנסת

http://main.knesset.gov.il/About/Occasion/Pages/ShoahGhetto.aspx

באם בחרה הכנסת להציג באתרה הרשמי ערך בשם "מרד גטו ורשה" להקפדה על העובדות יש ערך מהותי.

השורות האחרונות בערך זה הן:
"לאחר שרוב חבריו נפלו בקרבות בגטו, תכנן מפקד אצ"י פבל פרנקל להיערך מחדש למאבק עם הלוחמים ששרדו, באזור שמחוץ לגטו, ולנקוט פעילות פרטיזנית נגד הגרמנים. הוא וכמה מחבריו יצאו את הגטו והסתתרו בבית ברח' גז'יבובסקה, בצד הפולני של ורשה. ב-19 ביוני, חודשיים לאחר תחילת המרד, התגלו פבל פרנקל וחבריו על-ידי הגרמנים במקום מחבואם. קרב זה היה הקרב האחרון של פבל פרנקל וסימן המאבק האחרון של גטו ורשה. "

למשפטים אלה אין שום סימוכין היסטוריים. כפי שנכתב באתר, הגרמנים סימלו ב16 במאי את סיום דיכוי המרד, בעוד שיהודים המשיכו להילחם בתוך שטח הגטו גם אחר-כך.
אריה נייברג, תושב תל-אביב, המשיך להילחם בשטח הגטו בתוך קבוצה לוחמת ויצא ממנו באוקטובר <צ"ל ספטמבר> 1943, כאשר הוא מעיד בספרו "אחרונים", שאחריו נשארו בשטח הגטו עוד יהודים לוחמים.

נפילת פבל פרנקל ב19 ביוני ארעה מחוץ לשטח הגיטו, במחבוא, באסון טרגי אשר קרא ליהודים רבים אחרים מבין אלפים שהסתתרו בעיר באותה עת.
מדוע מוכלל אירוע זה כחלק מ"מרד גטו ורשה" ?
מנהיגים אחרים של המרד, חברי אי"ל, המשיכו להילחם מספר פעמים בגרמנים לאחר מרד גטו וורשה ואף במרד הפולני בשנת 1944.
עדויות של ניצולים יוצאי יוון מספרים שכשהובאו כעובדי כפייה להריסות גטו ורשה שמעו קריאות מבין ההריסות של יהודים שחיו בשטח הגטו ואף שהיו ביניהם חמושים.
מדוע לא לכלול אירועים אלו גם כחלק מן המרד ?

"קרב זה היה הקרב האחרון של פבל פרנקל " - אמת ויציב <במחשבה שניה, לאור חולשת העדויות והסתירות ביניהן, לא ניתן לקבוע אפילו את זאת> אך התוספת "וסימן המאבק האחרון של גטו ורשה" הינה קביעה מוטעית ומסולפת.
יהודי ורשה המשיכו להיאבק מבין חורבות הגטו ומחוצה לו הרבה אחרי ה19 ביוני.
למעשה לא היה כלל למרד גטו ורשה אקט סיום ברור, וגם הנוסח באתר לא סותר זאת, אלא מקנה ערך סמלי כזה, ל19 ביוני, ללא סיבה מוצדקת.
אלא הוא נחלש לאט לאט, ככל שפחת מספר היהודים החיים בשטח הגטו,
אך אלו שנותרו בחיים, מעולם לא חדלו להיאבק.

אבקש למחוק את 5 המילים האחרונות מן הערך הנ"ל ולכתוב במקומם, "אך יהודים אחרים המשיכו לחיות בין חורבות הגטו ולהילחם לכל אורך שנת 1943 וייתכן שאף ב1944.

באם אתבקש אשמח לשלוח סימוכין היסטוריים לכל מה שציינתי באימייל זה.

בברכה,
ארז רביב
מדריך בבית לוחמי הגטאות

2011/5/31 רונית קדם <ronitk@knesset.gov.il>

מר ארז רביב, שלום רב,

תודה על הערותיך.

הדברים הנוגעים לאצ"י ולפבל פרנקל, המופיעים באתר, נלקחו מספרו של משה ארנס דגלים מעל הגטו - סיפורו של מרד גטו ורשה (עמ' 207).

אשמח אם תפנה אותי אל מקורותיך.

בכבוד רב,

רונית קדם

---

From: ארז רביב [mailto:erzviv@gmail.com]

Sent: Tuesday, May 31, 2011 6:39 PM
To: רונית קדם
Subject: Re: תיאור מסולף של מרד גטו וורשה באתר הכנסת

בהערותי טענתי 2 טענות:

1.לחימה בגטו ווארשה נמשכה גם לאחר ה16 במאי ולאחר ה19 ביוני 1943
סימוכין:
ספרו של פרופסור ישראל גוטמן יהודי ורשה 1939-1943, גטו-מחתרת-מרד.
ימי סוף המרד מתוארים בעמוד מספר 410 ומוזכרים בו מספר מקורות:
א. אריה נייברג, בספרו "אחרונים", אשר השתייך לקבוצה לוחמת אשר הוא ועוד 3 חברים בה עזבו את שטח הגטו ב26 בספטמבר 1943
, כאשר הוא מעיד שיהודים אחרים הוסיפו להלחם בין החורבות.(עמ' 110-111, 133-134, 189-191)
ב. עדותה של סטאפניה פידלזיד מילנבאך, שהייתה בבונקר בגטו עד ינואר 1944. ארכיון יד ושם 03/714
ג. בעדות שמיעה אישית של עצמי, במהלך ביקור ניצולי שואה מיוון בבית לוחמי הגטאות, נמסרה לי מפיהם הגרסא לפיה פגשו יהודים בשטח הגטו ההרוס, לאחר שהובאו לשם כעובדי כפיה. זו עדות מאוחרת ואין היא אמינה מאוד בפני עצמה, אך היא מהווה תימוכין נוספים למקורות האחרים.

2. לחימה של יהודים מחוץ לגטו נמשכה עד המרד הפולני ב1944 וכחלק ממנו, אך אין סיבה לראות בה חלק ממרד הגטו, שכן היא לא בגטו.
פעילות מחתרתית יהודית בשטח ורשה ומחוצה לה, אחרי המרד, נסמכה על רשת של כמה ארגונים:
ז'גוטה - המועצה הפולנית לעזרת יהודים (שבהנהגתה היו פולנים יהודים ונוצרים)
אי"ל - אשר שרידיו המשיכו בפעילות מחתרתית למטרות הצלה ולחימה
א"ק - ארגון המחתרת הפולני שעמד בזיקה לממשלה הפולנית הגולה בלונדון - ארגון זה קיבל תמיכה כספית, אשר חלקה ניתן ע"י ארגונים יהודים. חלק זה, הועבר, כנראה בצורה מופחתת לארגוני המחתרת היהודים. מכיוון שמדובר במחתרות, חלק מהפעילים המרכזיים חיו בכפל תפקידים, כאשר המהות היא הקובעת ולא ההשתייכות הארגונית.
על פי הערכות שונות כ -20,000 יהודים חיו בשטח ורשה עד המרד הפולני, מתוכם כ11,000 זכו לסיוע מאורגן, של ז'גוטה או של אי"ל.
אין מדובר במחלוקת עובדתית, אלא בקרדיטציה מלאכותית כאילו היה למרד גטו ווארשה "אקורד סיום" יהודי.

רצוי לקבוע שמרד גטו ורשה היה מלחמת גבורה עממית שנמשכה כל עוד יהודים היו בחיים בשטח הגטו, ללא קשר לשייכות ארגונית.
וכן שהמחתרת היהודית המשיכה לפעול להצלה וללחימה בורשה העיר ובערים אחרות כהמשך של רוח המרד ובהשראתו

הסימוכין לעובדות אלו נמצאות למשל בספרו של פרופסור ישראל גוטמן (432-433)
בזכרונותיהן של יצחק צוקרמן (7 השנים ההן)
בספרו של אדולף ברמן (במקום אשר יעד לי הגורל)
ביומן של אשתו בתיה ברמן
ספרם של שלומית לן ואיתמר לוין (הקרב האחרון)

גורלו של האצ"י לא שפר עליו, שכן מרבית חבריו ומפקדתו נספו במרד, או עם פבל פרנקל, ואופיו היה מקומי - ורשה בלבד, וצבאי - ארגון לוחם בלבד, ללא תשתית סיוע, קשרים פוליטיים מפותחים או משהו אחר. לפי פרופסור גוטמן, במאמרו "כיצד עושים היסטוריה", לא ברור כלל כיצד נספה פבל פרנקל:
גרסתו של ארנס, נשענת על עדות של יצחק צוקרמן ממפקדי האי"ל: "זמן מה אחרי המרד נוצרו קשרים ביני לבין קבוצה רוויזיוניסטית שהסתתרה יחד עם המפקד שלהם ברחוב גז'יבובסקה. הקבוצה הזו קיבלה תמיכה כספית ועזרה ממני... עד שיום אחד גילו אותם הגרמנים. הם התגוננו אך כולם נפלו בקרב" (מופיע בדפים לחקר תקופת השואה, כרך ה', במאמר מאת יודקה הלמן: "'על גורלם של שרידי הלוחמים של האיגוד הצבאי היהודי בווארשה', עמ' 308-309, בהוצאת בית לוחמי הגטאות)

עדות זו היא קנה משענת רצוץ: לא ברור מהי הקבוצה, לא ברור שהמפקד הוא אכן פרנקל, לא ברור מתי בדיוק נספו. ואילו צוקרמן מדגיש שמדובר בתקופה ש"אחרי המרד", לכן מדוע לקרוא לכך "סימן המאבק האחרון" - למאבק אשר לא הסתיים.

יש לברך את ארנס על מאמציו לכניס את אצ"י וחבריו ל"פנתיאון הזיכרון", אך אין זה ראוי לעשות זאת במחיר טשטוש הגבורה העממית של יהודי הגטו,
או של קבוצות מחתרת אחרות.

ולפני סיום, כנראה שגיאה נוספת:
במאמרך את כותבת על 10 ימי לחימה אינטנסיבית ועל עוד 4 שבועות (לא אינטנסיביים ?)
על מה מבוססת ספירה זו ?
אם מקבלים את ה16 במאי כתאריך סיום = אז מדובר ב4 שבועות כולל 10 הימים הראשונים ולא בנוסף להם.
ואם לא - אז מדוע סוף מאי ? מדוע תאריך זה עדיף ?

בברכה,
מארז

מר רביב שלום רב,

תודה על התייחסותך המקיפה.

כמובן שבדקתי את דבריך בספרו של ישראל גוטמן על יהודי ורשה 1943-1939.

הדברים יתוקנו באתר הכנסת בהקדם.

ברכות,

רונית קדם