משפט שלמה והמשפט הישראלי

והפעם: פוסט אורח של שני אורן, על מערכת המשפט

ייתכן בהחלט שהוא מפורסם בעוד מקומות, אבל התוכן הוא העיקר ולא הבלעדיות.

‏כ"ה תשרי, תשע"ב

‏23 אוקטובר, 2011

משפט שלמה והמשפט הישראלי

כל אחד מאיתנו מכיר את הסיפור המיתולוגי של משפט שלמה. שתי נשים הנאבקות על תינוק אחד ושתיהן אומרות: שלי הוא. המלך שלמה, המוגדר כ"חכם באדם" ולכך ניתן להוסיף: האדם שהביא את עם ישראל לשפל המוסרי הגדול ביותר שלו מאז יציאתם ממצרים; מי שהקים ארמונות והיכלים והעדיף קשרי חוץ על בעיות פנים; הוא שהפך את ישראל לדבר הקרוב ביותר למצרים הפרעונית ואת עצמו לסוג של פרעה, נושה וגובה רק לצורך האדרת הממלכה בעוד הנתינים כולם נדרסים תחת העול הכבד – אז המלך שלמה, עומד כשופט ביניהן. ככלל הדבר מענין, כיצד פשוטות עם שכאלה הגיעו להישפט בפני המלך, כמה ערכאות ערעור צריך לעבור בכדי להגיע למשפט מעין זה. אך זה לא הדבר הכי מוזר בסיפור המעשה.

כזכור, שלמה המלך פוסק כי יחתכו את הילד לשניים וכך כל אשה תקבל את חלקה. כביכול פסיקה נדירה, המכילה בפשטות עקרונות היסוד במשפט: שוויון זו חלוקה, אין שוויון אחר, וחלוקה זה אולי צודק אבל לא חכם; בעלות זה דבר יחסי אבל היא מה שמשנה - לא בעלים של מה הינך אלא עצם הבעלות; ולבסוף גורם המריבה הוא תמיד אובייקט בפני החוק ואין להפכו לסובייקט, כי אז כל מגדל הקלפים נופל תחתיו.

נראה שעקרונות אלו די מבלבלים ומספר הסיפורים מוצא עצמו זקוק לקיצור דרך. והקיצור נמצא- אשה אחת אומרת: אקח את חלקי, השנייה אומרת: חלילה, לא אתן שיחתכו את ילדי, תנו אותו לאחרת. כביכול מוסר השכל פשוט – מי שבאמת רוצה בטובת הילד לא תיתן שיפגעו בו. כל כך פשוט שזה מוזר ומעלה שתי שאלות: א- היתכן שהאשה הראשונה לא מבינה את ה"טריק" המשפטי הזה? ב- היתכן מצב בו באמת היו קורעים את הילד לשניים כהחלטת השופט?

נתחיל ב"הסכמת" האשה האחת לכך שיחלקו את הילד לשניים. כאן בא לידי ביטוי חוסר ההבנה של המשפט הקר והחוקי כביכול בתורת האינטרס והצדק. הרי ברור כי האשה השניה רוצה אותו. אך לשם מה? האם מישהו חושב שאשה בשנת 950 לפנה"ס תבחר לקחת על עצמה גידול של תינוק, להשקיע בו מזון, להשיג לו לבוש. לשם מה? האינטרס המיידי הוא כמובן שבתקופה זו נערים בני 10 ואף צעירים יותר החלו לפרנס את משפחתם. יתכן שמדובר בבן למשפחה שנולדו לה רק בנות או להיפך. יתכן שמדובר באשה שאינה יכולה להביא ילדים לעולם. כך או כך, וזאת כבר ברור לכולנו, לא מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר. את זה רצה שלמה להוכיח, אך בחירתו לחתוך לשניים היא קצת – ובכל הכבוד – "שקופה". למרות זאת, מערכת המשפט חוזרת ומאמצת שיטה פסקנית זו פעם אחר פעם באופן מבהיל.

במה הועילה כאן חוכמתו של המלך שלמה? הרי גם אינטרס פשוט לא היה בא אל סיפוקו בקבלת חצי תינוק שנחתך בחרב של מי מעוזריו. מי שיודע לדבר עם חיות (כמאמר האגדה) וודאי יבין שעצם האינטרס היה נגלה רק אם היו יוצרים פגם בתינוק (או עדיף שהיו מוצאים או ממציאים פגם. הרי לא היתה אז פירוטכניקה מספקת להראות "כאילו" כרתנו לתינוק את הרגל). פגם זה היה מביא את האשה, שאינה האם, להבין מיד כי אחזקתה בתינוק ה"פגום", רק תדרוש ממנה ולא תביא לה כל מזור. במקביל כולנו נחזיק תקווה כמובן, כי האשה שהיא אכן האם, תפעל להיפך מהאינטרס האמור ותאמץ את בנה לחיקה, על אף כל מגרעותיו, שיוגדרו או יבוצעו על ידי השופט שלמה ועוזריו.

אך כאמור החלטת שלמה אחרת, ולא בכדי. לא מדובר רק בקיצור דרך עיתונאי למוסר ההשכל. מדובר בערך עליון, המהווה מאז עד היום בסיס להחלטות שיפוטיות רבות עד כדי להפחיד של מערך המשפט, הבנוי על שלושת העקרונות שהוזכרו לעיל.

נדמיין מצב אחר בו למשל היה הילד חשוב בפני עצמו לשופט הנאור, שאלת הבעלות היתה שולית לעומת חשיבותה של לקיחת האחריות ומושא השוויון היה עקרוני ומוסרי ולא מבוסס על חלוקה כמותית גרידא. אולי אז, היה השופט בוחר בדרך אחרת. אך מערכת המשפט אז, כמערכת המשפט היום, רואה את הדברים אחרת – אחרת מהמציאות בה אנו חיים. למערכת המשפט שלנו חור שחור פעור במרכזה, המחייב אותה לעקוף אותו בכל פעם שמתקבלת החלטה ממשית.

לשאלה השניה, האם היו קורעים את הילד לשניים. התשובה המצערת היא: כן. לכך לא חסרות דוגמאות ממשיות גם כיום. מערכת המשפט החוקתית היא הסולם המרכזי באמצעותו טיפס היסוד הבעלותי ועלה למדרגת קדושה, בעוד האחריות הרחבה על כלל המערכת האנושית הכרוכה בפרשה זו או אחרת, נדחקת לשולים.

בניגוד לבעלות, שניתנת, נקנית בכסף או מוענקת, אחריות היא דבר שצריך לקחתו בשלמות, ללא מצרים. לא לחינם הגורמים שנאבקו על שחרורו של גלעד שליט ועל המחיר ששולם בשל כך, לפחות ככל שהדבר אמור בתקשורת ובמערכת המשפט, לא היו גורמים ממשלתיים, תנועות חברתיות, גורמים אידיאולוגיים, אלא משפחות. התמודדות המשפחות – שנגרמה להן ונכפתה עליהן בשל המבנה הקלוקל של מערכת המשפט – אפשרה למערכת להעביר את הדיון מצדק ואחריות, שהם חובתו של כל אדם, לא כל שכך, של השלטון, אל שיקולי הבעלות שבחברה המודרנית מתגלמת במשפחה.

האם באמת היה נדרש שמשפחות שכולות יתמודדו בבית הדין הגבוה לצדק למול משפחת שליט? מה ידע יש להם על סיכויי חזרת מחבל זה או אחר שנכלא לטרור? האם הן קבעו את פסקי הדין שגזרו תקופת מאסר על מחבלים אלו? למה נדרשה אביבה שליט להיות חוד החנית במאבק שיוביל לשחרור בנה? האם אין זה תפקידה של המדינה, של השלטון? התשובה היא: וודאי שלא. בעיקר כשמדובר בחוק ומשפט. כמה פעמים שמענו כי "ללא קשר משפחתי או גורם בעל ענין אישי" עתירה זו או אחרת לא "תעניין" את בית המשפט.

במילים אחרות, אם לא יופיע בהיכל השופטים איש מדמם מכאב, אם לא תופיע בפני פוסקי הדין אישה שכל מעייניה נתונים לחיי בנה, לא יהיה הדיון משפטי מספיק. תחום המשפט מפחד מאחריות ומוסר, בעוד בעלות וזכויות פרט הן לחם חוקו. הדין ירים ראשו בפני רמיסת זכויות אלו אך מיד ירכינו למול שאלת האחריות הכוללת והמסגרת הרחבה של שיקולי המוסר.

ברור כי תפקידן המביש של המשפחות האבלות, המקוות, הסובלות, אחד הוא – להיות מגרש משחקים נוח לדיון המשפטי בשאלה המביישת: מי סובל יותר, כאילו שתחת כס המשפט יתחולל קרב גלדיאטורים ואצבע שופטים היא שתפסוק. גם בשאלת דריסתו האיומה של שניאור חשין ז"ל, היתה למשפחות, ובעיקר למשפחת חשין האבלה, שהכל משתתפים עימה בצערה הרב, נוכחות משמעותית ביותר בשאלת הדיון המשפטי. מי שאומר אחרת, טועה ומטעה.

דבר זה מביאנו לשאלת העונש. מראש מערכת המשפט משתמשת בעונש לצרכי "יראו ויראו" וככלי חינוכי-ציבורי. הדבר הוא סביר אך בהנתן העקרון בו הגורם שבמחלוקת – גם אם הוא בן אנוש – הוא אך אובייקט למערך המשפט, הרי שבחסות מערך החינוך הציבורי החלופי שמציעה הפרקליטות ומערכת המשפט בישראל, רצוי יהיה לתלות אדם בכיכר העיר כדי למנוע מעשים כשעשה. למהלך החינוכי המחוכם הזה מצטרפת על בסיס קבוע מקהלה מתוזמרת היטב, נוטפת כסף ופרסום. התקשורת, המנסה כביכול לשוות למהלכים הללו צביון של לבטי אנוש, מוכיחה פעם בפעם שהיא שואבת את כל שיטות פעולתה מסרטי ימי הביניים והרנסנס, בהם מביאים גמדים או שחקנים מבדרים אחרים לעורר את הקהל בטרם יובא הנשפט לגליוטינה או לחבל התלייה. שכלולי ימינו החליפו באכזריות את הגמדים בקרובי המשפחה של הנידונים עצמם.

מי שיאמר שאני מגזים בדברי כשאני משווה הדברים להוצאה להורג, אך יחשוב על גזר דין חריף יחסית הניתן למאן דהוא, תוך שהדברים מפורסמים בתקשורת באופן מיידי ונרחב כך ששמו שוב ילך לפניו בעזרת תמונתו גם אם יחליף את שמו, ישנה את מקומו, ירצה את עונשו ועוד ועוד. רשימת המועלים לגרדום ארוכה, אתם כולכם זוכרים את השמות ואת תמונתם ואין לכם מושג על מי באמת מדובר. המערכת עשתה את שלה, ללא כל ספק.

הנה כי כן, שוב נגלית בפנינו מערכת המשפט שלנו, וגדולה הכלימה. האם לא נלמד דבר מאז טעותו הלא מסופרת מספיק של שלמה? השוויון הופך יותר ויותר מערך למדד כמותי פשטני, האחריות מתחלפת בשאלת זכויות ובעלות בלבד, והנורא מכל – הנשפט הופך לכלי המשמש את המשחק המשפטי, פלפוליו והיבטיו השונים, משמע לא היו חייו אלא דף גמרא ללימוד.

דברים אלו מעלים שוב את הספק הגדול כלפי מערך המשפט הישראלי ויחסו לנאמר לנו פרק ט"ז בספר דברים: "שופטים ושוטרים, תיתן-לך בכל-שעריך... ושפטו את-העם, משפט-צדק... צדק צדק, תרדוף - למען תחיה." (פס' י"ח-כ') – ספק גדול, עד כי ישאל: ויגור משפט עם צדק?