דברים ביום הזיכרון לרצח רבין בבית לוחמי הגטאות 2008 / מוקי צור

היום, 16 שנה אחרי רצח רבין, אחרי שנים של לא מעט טשטוש והשכחה, קשה למצוא דברי טעם בנושא הזכרון של האיש ושל הרצח.

חשבתי שיהיה נכון לפרסם את תמליל הרצאתו של מוקי צור (עין גב) בבית לוחמי הגטאות מלפני 3 שנים, שנאמרה בפורום של עובדי המוזיאון, אך לדעתי היא בהחלט רלוונטית ומעניינת לקהל הרבה יותר רחב.

למי שלא מכיר את סגנונו הייחודי של מוקי, זאת ההזדמנות שלכם להכיר.

מורשת היא דבר שקשה למצוא לו מקור אחד ברור והיא גם אינה משהו שניתן להעביר רק בדיבורים והדבר הזה יוצר כמה בעיות מאוד מאוד גדולות כי קל מאוד להוכיח שאין מורשת. אי אפשר לקרוא את הספר הפוליטי של רבין, כמורשת (מייצגת) אבל הבעיה היא יותר רצינית, ממה שהיא נראית במבט ראשון מכיוון שבעצם, אי-המורשת של רבין, קשורה בפרובלמטיקה של המורשת הציונית. המורשת הציונית היא מורשת שלא כוננה את עצמה כמורשת. היא אמרה: "אנחנו נושאי היהדות, אנחנו מבצעים את חלומות היהודים, אנחנו חלק בה ממקורות א', ממקורות ב', ממקורות ג'. את המקורות האלה מחקנו, את המקורות האלה קיבלנו, אבל לא כתבנו מקור". ורק בעצם הדור שלנו, הוא הדור הראשון שצריך להפוך את הסיפור, את האתוס הציוני, למקור, למורשת. עם כל הפרובלמטיקה של הדבר הזה, וכרגיל בכתיבת מורשת, מתי בעצם מתחילים לכתוב מורשות? כשהמורשת בסכנה. לפני שהמורשת בסכנה, זה צורה שבעל פה, זה הווי, זה הכל מובן מאליו, הכל ברור. מתחילים לכתוב כשיש בעיה, כשעברנו מדור לדור, כשאנשים תוהים - מהו המקור? האם יש מקור וכו' -וכו', אז מתחילים לכתוב את המקור.

אבל כתיבת המקור לא דומה ליצירה ספרותית שכל הזמן מתפענחת. אחד הדברים הכי מעניינים למשל בקורות הארץ זה, מבחינה תרבותית היום, זוהי העובדה שבארץ קוראים המון, המון ספרים, ויש מעט, כל פעם יותר מעט, סטודנטים לספרות. קוראים יותר ויותר רומנים, ורומנים מאוד שמנים, נפלאים, שנכתבים בעוצמה בלתי רגילה בארץ, אבל שוכחים באופן סיסטמתי מאיפה זה בא? לאן זה הולך? התהליך התרבותי הזה הוא תהליך מאוד מעניין. מורשת רבין מבחינה זאת, מציגה לנו את הבעיה בצורה מאוד, מאוד ברורה: האם יכולה להיווצר מורשת שנובעת מתוך התנהגויות והחלטות, ולא מתוך דבר כתוב, לא מתוך הארה רוחנית, אלא מתוך הפעלת ההארה הרוחנית בעשייה. זה נוגע גם לסיפור העומק שנקרא "הדמוקרטיה". בדמוקרטיה יש בדיוק את אותה הבעיה. הדמוקרטיה היא דבר, שהוא תמיד נמצא בסימני שאלה, כי זאתי מתודולוגיה, זה לא תוכן. הקשר בין התוכן לבין המתודולגיה הוא מאוד, מאוד מורכב.

ההומניזם לא נולד בחברה הדמוקרטית. ההומניזם היה קודם. החברה הדמוקרטית ניסתה לממש את התכנים שהיו בהומניזם, אבל תוך כדי המימוש ובגללו, היא הייתה צריכה כל הזמן להיזהר לא להפוך להיות תוכן עריצי. לכן תמיד קל לתקוף את הדמוקרטיה. הדמוקרטיה היא המשטר שהכי קל לתקוף אותו מהבחינה הזאת, יש קשר בין מורשת רבין בסוגריים, לבין המורשת הדמוקרטית כאשר תשימו לב לעובדה שהיא פרובלמאטית ביותר בחיי הארץ שלנו: בכל מקום שבו שרוי העם היהודי, ברור לו לחלוטין, שבעידן המודרני בלי דמוקרטיה אין קיום לעם היהודי. שתי העריצויות הטוטאליטריות הגדולות בעולם, לא יכלו להכיל את היהודים, כמציאות סוציולוגית פשוטה. לא הקומוניזם, ולא הפשיזם והנאציזם, לא היו מסוגלים לעכל את קיומו של העם היהודי על כל הויכוחים הפנימיים בתוכו; על כל הואריאציות הסוציולוגיות והאמוניות שיש בו; על כל המחלוקות ועל כל התפקידים שהיהודי ממלא באותן המדינות. המדינות היחידות שהיו מסוגלות לעכל את מציאות העם היהודי, בתהליך האמנציפציה שלו, לא בתהליך של שמירת גלויותיו, אלא באפשרות של יציאתו מהגטו, היו המשטרים הדמוקרטים, וגם בהם אנחנו יודעים עד כמה זה היה להם קשה הסיפור הזה, אבל בכל זאת אנחנו יודעים את הדבר הזה. המקום היחידי שבו הועלה הערעור שבין הצורך של היהודים בדמוקרטיה, ושיכול להיות קונפליקט בין היותו יהודי לבין היותו דמוקרטי זה במדינת ישראל. הדבר הזה כמובן מעורר את השאלה של רצח רבין, כשאלה שאינה רק שאלה של אסון גדול, אלא של פרשת דרכים מאוד, מאוד עמוקה: האם העובדה שהעם היהודי קיבל לעצמו אחריות על כוחו, כוח שמופעל גם על ידי אינטרסים, לא רק אנושיים, אלא יהודיים ספציפיים, האם בעובדה הזאת יש ערעור על הצמד המאוד, מאוד חשוב שבין דמוקרטיה לקיום החיים היהודיים. אני חושב שבאופן בסיסי, כשמסתכלים על רצח רבין, ושואלים את האנשים לאורך כל הדרך אז משהו יוצא ממנו זה אמירה: "אם דמוקרטיה – היא לא יכולה להיות יהודית, אם יהודית - היא לא צריכה להיות דמוקרטית". הדברים האלה הם ששמים אותנו באותה הדילמה המאוד, מאוד קשה. דילמה שבדרך כלל העם היהודי במשך ההיסטוריה שלו, סידר את זה אחרת. הוא פשוט נסוג מאחריות לשלטון ולכוח. יש כאלה שמדברים על זה בחדווה,יש כאלה שמדברים על זה בתחושת אסון, אבל הדורות לאורך של כמה דורות, העם היהודי פשוט עשה את ההפרדה הזאת. דרך אגב, וזה חשוב לי להגיד, שלדבר הזה היו תוצאות הרות אסון. אם אני לוקח למשל את העובדה הקשה והיא שבשנים 1919-1921, קרתה השואה הראשונה, שבה נרצחו בין 120,000 ל 170,000 איש ב 3,100 ומשהו פוגרומים. שם נולד המושג "שואה", כמושג שאנחנו מכירים אותו; שבה נולד המושג:" איפה היה האלוהים?"; שבה נולד המושג:" האם כצאן לטבח? ", כל השאלות האלה, נכתבו בשנת 1920, אבל במציאות של אותם הימים, היו מגויסים לצבאות ברוסיה, היכן שהתרחש הדבר הזה, ערב השואה של 1919-1921, היו 430,000 חיילים יהודים שלא הצליחו להגן על העם היהודי. אני חושב שבקורות צה"ל, לא הייתה תקופה שבה היו כל כך הרבה חיילים יהודים מגויסים. הצירוף הזה שבו יש יהודים שמעורבים במלחמה, ויהודים שהיו מעורבים במלחמת העולם הראשונה, נהרגו 12,000 חיילים יהודים בצבא גרמניה. שלא נדבר על 40,000 חיילים יהודים שהיו בצבא אנגליה, מחוץ לגדודים, ואותם 430,000 שבהם היו 2 קצינים שידועים לנו יהודים. אני לא מדבר על רופאים וכאלה. אחד מהם הוא מאוד, מאוד ידוע לנו, זה יוסף טרומפלדור. אני מציין את העובדה הזאת כדי להסביר שיש בעיה מאוד קשה של: מה קורה ליהודים כאשר הם לא מעורבים בריבונות? מה קורה ליהודים כאשר הם מעורבים באופן ישיר בריבונות, ויש להם ביטוי, כלומר, חוקי הסוציולוגיה היהודיים בעולם המודרני, שמשמעותם, שיהודים לא יכולים לחיות לא בדמוקרטיה - החוקים האלה לא חלים על ארץ ישראל. זה הצד האפל של הדבר שאנחנו מכירים אותו מאוד, מאוד יפה, והוא שאין מקום בעולם שבו יהודים לא מתפללים לשלום התרבות, לשלום הממשלה, תהיה הממשלה אשר תהיה, חוץ מארץ אחת בעולם, מדינת ישראל. זה המקום היחידי שיהודים חרדים לא מתפללים לשלום המלכות. יש איזשהו פרדוקס מסוים, שצריכים לנסות להבין אותו במפגש של העם היהודי עם הריבונות, ובמפגש של העם היהודי עם הדמוקרטיה, ובאותה הכרעה מאוד, מאוד מורכבת, שמנסה לומר: אם תהיה ריבונות יהודית, היא תצטרך להפוך,לפצל את העם היהודי, לעם שמקבל ברצינות את ריבונותו ונפרד ממסורתו או מצטרף למסורת ונפרד מהריבונות. זוהי השאלה של רצח יצחק רבין. לשמחתי הרבה, היסטוריה הרבה יותר מורכבת מאשר הקווים שמוכלים עליה, ותמיד הדברים הם כל כך מורכבים, שאחרי רצח רבין פתאום נמצאו בדחיפות המון, המון אנשים שאמרו: "רגע, אנחנו את הברירה הזאת לא רוצים", אבל כשאומרים את הברירה הזאת לא רוצים, אז צריך לחשוב מה רוצים? לאן הולכים? אז מעבר לקריאה, שאני קראתי לה הדילמה, להיות דמוקרט ולא יהודי, או להיות יהודי ולא דמוקרט, היכולת של המערכת הציונית להגיד "אנחנו מסרבים לדילמה", משמעותה, אנחנו מוכרחים לנכס אלינו את המקורות היהודים. שמשהו לא ידבר בשם המסורת, יש לנו זכות לפרש אותה כיהודים ריבוניים שמאמינים בדמוקרטיה קשה. אין דמוקרטיה לא קשה. ומצד שני, של אנשים שניסו לחיות בתוך העולם של "הלוקסוס" - לא להיות אחראים על הגועל נפש הריבוני. לריבונות יש גם תקופות של גועל נפש, אתם מבינים שמוכרחים ללכת אל מעבר לבחילה הטבעית שיש לנו מכל הפרובלמטיקה של הדמוקרטיה, ולהיות שותפים, עם כל מה שאנחנו נושאים בתוכנו מבחינה תרבותית, להיות מסוגלים ליצור את הדמוקרטיה. עכשיו אני רוצה לקרוא לכם דברים שכתב אבא קובנר בשנת 1983, באופן מאוד ספציפי אחרי רצח אמיל גרינצוויג. הוא הופיע בטלוויזיה, וקרא לכל הפרטיזנים, קודם כל לכל הפרטיזנים שנותרו בארץ, "מוכרחים להתגייס דחוף!". זו הייתה קריאה מאוד מאוד נרגשת, ואני חייב לקרוא לכם פה, קטע שהוא כתב אחרי ההופעה טלוויזיה. שימו לב עד כמה אבא קובנר בעצם חזה את רצח רבין. אני רק רוצה להדגיש דבר אחד, זאת תיאוריה שאני תמיד מחזיק בה: ההפתעה הכי קשה היא תמיד שקורה מה שאתה חשבת שיקרה. אם בן אדם הולך ברחוב שקוראים לו: " רחוב העציצים הנופלים" ונופל עליו עציץ, ההפתעה שלו תהיה הרבה יותר גדולה מאשר אם הוא ילך ברחוב ז'בוטינסקי וייפול עליו עציץ. זה שני עולמות אחרים, כי פה ההפתעה היא יציאת הפחדים האמיתיים שיוצאים לפועל ואז אתה מבין שבעצם אתה הרדמת את זה במכוון, וכשזה יצא זה יצא בגדול וזה משתלב עם אקט היקיצה מהתרדמת, לכן האופי של הפתעה מהסוג הזה, הוא שונה בעיקרו מהאופי של מה שנקרא להיות מופתע, ועל רקע זה אני קורא לכם את הדברים שאמר אבא קובנר:

" היו אנשים ששאלו אותי אחרי השידור בטלוויזיה האם אני באמת מפחד? כן, אני מפחד כאשר לא פחדתי כל שנותיי בארץ. אני מפחד מפני הרוח הרעה המהלכת בארץ, ושמה "קנאות", ההיסטוריה היהודית אינה מופת של סובלנות. היא משופעת בפולמוסי קנאים, כאלה שיצאו חוצץ נגד הרמב"ם, וגדולי התורה שגירשו את החסידים וחסידים שנידו את המשכילים, והמשכילים שהטילו שיקוצים באורתודוקסיה, והאותודוקסיה שקיללה את הציונים, והציונים שהיו טרף ליבסקציה והכל, וכולם! לשם שמיים. לא בעד בצע כסף, לא לשם אינטרסים אישיים חס ושלום, אבל עד חורמה - לעקור, להרוס, להשמיד, לשם שמיים! ולא פעם, ולא פעמיים לא בחלו הקנאים בכל צעד, במלשינות והסגרה לידי שלטונות זרים ועוינים, וכבר היו דברים מעולם, אלא שזאת הפעם הראשונה שקנאות יהודית מסתייעת בTNT. זאת הפעם הראשונה שציבור של קנאים אלימים, יש לו את היכולת העקרונית.." שימו לב למשפט הזה, "יש להם היכולת העקרונית למלא תפקיד ושליחות של פוליטיקאים ולקעקע את סידרי החוק והדמוקרטיה. אני מפחד כי החרות ודמוקרטיה הם ערכים אנושיים פגיעים ושבירים בכל מקום, וגם במדינת היהודים הצעירה. אני מפחד, כי בבוא שעת האמת, למדיניות הישראלית בחתירתה לשלום, ולפשרה עם שכנינו.." שימו לב, כן, העיתוי - מתי זה יקרה, "עלולים השוליים הקיצוניים להפוך את הדמגוגיה, השיסוי והאלימות, לנורמות שליטות ברחובותינו. שאלו אותי, מדוע אני כל כך פסימי? באופן פרדוקסלי נובעת הפסימיות שלי מגרעין האופטימיות שבהכרה, שכל עוד לא מאוחר – אם יש טעם לדעת הקהל, יש תכלית לפעולת מנע עממית, ועדיין לא מאוחר, עדיין ניתן משהו לעשות, למנוע את ההתדרדרות, בואו נגרש את דיבוק הקנאות מתוכנו. "

תסכימו איתי 1983 זה פשוט יוצא דופן. זה היה הכוח של אבא קובנר. "לעכב את הקריעה". אני עומד על הדבר הזה, כי זה חשוב להבין באיזה פרדוקס אנחנו נמצאים ועד כמה בעצם מורשת רבין, איננה אומרת: "תלכו לפלמ"ח", אלא היא בעצם מעמידה את השאלה האם אנחנו בעצם מסוגלים לקחת אחריות דמוקרטית עבור הריבונות של העם היהודי בארץ ישראל ומה המשמעות של הדבר הזה?

אם אמרתי את כל זה, אני צריך להוסיף לדבר הזה את דרכו של רבין עצמו. פה אני מדבר על מורשת רבין באופן לא כוללני, מה שאני עכשיו אגיד, איננו של כל עם ישראל. הוא של כל עם ישראל במידה, שמה שהרמב"ם כתב בספרד זה של כל עם ישראל, אבל אנחנו לא חיים בספרד, לא בצפון אפריקה ולא במצריים. זה שלנו, זה סיפור שנוגע אלינו, אבל אנחנו לא גיבוריו, אנחנו לא ממשיכיו באופן העקיף. אנחנו יכולים לקבל ממנו השראה גדולה, אבל אנחנו לא קהילה שנמשכת כל השנים. הקהילה הזאת, שלה רבין היה בן, היא קהילה שנגמרת. אני שייך אליה, במובן הזה, שהיא כוללת את כל אלה שחיו בישוב בארץ ישראל לפני 14 למאי 1948. לפני חמש שנים עשיתי בדיקה כמה נשארו. היו 230,000. זאת חבורה שלא מתקבלים אליה - היא רק נעלמת והולכת, כך שאני עכשיו כבר לא בודק, לא רוצה לבדוק את זה, כי זה מתחיל להתקרב, אז אני לא רוצה לבדוק את זה. וזה ברור שזאת איננה מדינת ישראל. מבחינה סוציולוגית החבורה הזאת איננה. ומי שראה את כנס הפלמ"ח האחרון היה יכול רק לבכות את תהליך הפרידה הזה, אבל חשוב מאוד, מאוד לזכור שבחבורה הזאת קבעו דברים מאוד, מאוד משמעותיים ובגלל זה יש לה משמעות כמו שיש משמעות לקהילה החסידית, ולחבר החכמים שישב בבבל, ולחבר הנשארים, שנשארו בארץ, ולגולה באשר היא גולה. לכל האנשים האלה יש משמעות. אנחנו לא חוזרים לשם, אבל יש משמעות למה שהם עשו. זוג ההורים של יצחק רבין, שיש לו אימא שנקראת רוזה האדומה, סרבנית ציונית בתחילת הדרך, מטעמי מהפכה. הציונות קטנה עליה. קוראים לה רוזה האדומה ע"ש רוזה לוקסמבורג. היא מגיעה לארץ במה שנקרא העלייה השלישית, באוניה רוסלאן. רק בשביל דבר אחד אני הייתי מוכן להיות על האנייה הזאת, לקשקש עם רוזה האדומה יחד עם רחל, ככה ביחד, שתי העולות הצעירות האלה. אמנם, יש בארץ מיתוס שאומר שרוסלאן הייתה האנייה הראשונה של העלייה השלישית. שקר וכזב, אבל יפה. השערים של הארץ היו סגורים גם אז, כי זה היה שטח צבאי ובעצם, אני הולך לגלות לכם את הסוד שהעולים הראשונים של העלייה השלישית, באו מארגנטינה. הם היו יהודים יוצאי חלב, שהחליטו לעלות לארץ והגיעו למרסיי, ואמרו לסורים, הערבים של מרסיי: "ח'ברה, אתם צריכים לחזור הביתה היום, גורשתם ע"י האימפריה העות'מנית. בואו נעשה הפגנות", והם עשו הפגנות במרסיי כדי לשוב הביתה – הערבים. ויחד עם הערבים עלו יהודי חלב מארגנטינה - אלה היו העולים הראשונים בארץ שהגיעו בעלייה השלישית אחרי המלחמה. עלו אז ראשוני העולים. צריך להגיד את זה: הייתה עליה משותפת של ערבים ויהודים. איש אחד ארגן את זה, קראו לו אנטבי. במסגרת הזאת הועלו כמה אלפים. רוב של ערבים ומיעוט של יהודים, שאורגנו ביחד לעלות לארץ במסגרת של שיבה. כתוב להם בפספורט, "שבים לארץ הולדתם", זה מה שכתוב לרחל המסכנה, שלא נולדה בדיוק בארץ ישראל, אבל קיבלה את הפספורט ששבה למולדתה. נחמיה רבין, האבא, הוא עלה לארץ במסגרת הגדודים העבריים. מי שמכם שיודע את הסיפור של הגדודים העבריים, יודע שזה בעצם היה טריק של אנגליה וארה"ב כדי לשכנע את רוסיה לא לעזוב את מלחמת העולם הראשונה. הייתה להם בעיה: הייתה מהפכה ברוסיה, הייתה מהפכה ליברלית ברוסיה. היו צריכים לשכנע את רוסיה לא לעזוב את המלחמה, מה (שאח"כ) שלנין עשה וצ'יקצ'ק (עזב) ואז האמריקאים והאנגלים הסכימו לבצע את החלום הציוני של ז'בוטנסקי וטרומפלדור - להקים גדודים עבריים עם הסמל, כדי שהידיעה תגיע לרוסיה, ויהודי רוסיה ילחצו להמשיך את המלחמה, זה היה הרעיון. כל המגויסים היו ילידי רוסיה, הגדוד האנגלי, הגדוד האמריקאי הם כולם היו יהודי רוסיה, וכשטרומפלדור בא לגייס אותם בלונדון, הם זרקו עליו ביצים סרוחות כי הם אמרו: "בשביל מה הגענו לאנגליה - כדי להשתחרר מהגיוס ברוסיה. מה אתה סוחב אותנו לצבא?! באמת טרומפלדור התייאש והלך להקים את תנועת החלוץ ברוסיה, אז מה עשו האנגלים והאמריקאים? הודיעו על חובת גיוס לכל האזרחים שבאו מרוסיה וברגע שהייתה חובת גיוס - היו גדודים. מהגדוד האמריקאי נשארו מעט מאוד, ובאופן מאוד מאוד אופייני השניים האלה, רוזה האדומה ונחמיה האמריקאי, שבא מרוסיה כמובן, נפגשו בעיר העתיקה בזמן המהומות של 1920. היא בתור אחות, שבאה לעזור עם כל רוח המהפכה הרוסית היא באה, היא הייתה נרודניה ווליה ב 1920 בעיר העתיקה מחופשת לאחות, והוא בא בתור נציג הכוח העברי הראשון והם נפגשו שם ומזה נולד לנו יצחק רבין. לא הייתי מספר לכם את כל הסיפור הזה, אלא כדי להראות כמה עמוקים השורשים של הסיפור של רבין בתוך הסיפור של ארץ ישראל הציונית. היא הפכה להיות לאם החינוך העברי, למרות שאבא שלה היה איש מאוד, מאוד חשוב מבחינת העברית והיא הייתה מרוחקת ממנו ביותר. היא יצרה את הסמינר, את הבית-ספר הציוני בגבעת השלושה, שאליו הלכו ללמוד חיים גורי ויצחק רבין, ואח"כ בבית החינוך "כדורי". אז כדורי הייתה "האוקספורד" של ארץ ישראל, קודם כל היא הייתה אוקספורד כי היא הייתה בית ספר בריטי, ב. היא הייתה אוקספורד כי היא הייתה חקלאות, ג. היא הייתה אוקספורד כי היה שמה שלמה צמח. שלמה צמח היה מנהל בית הספר. שלמה צמח הוא אחת הדמויות הכי מעניינות ונשכחות בארץ ישראל, למרות שכל בוקר אתם פוגשים אותו אם תרצו ואם תמאנו, חוץ מבעלי האלרגיות, הוא ממציא העגבנייה המצויה על שולחננו. הוא האגרונום שהמציא את העגבנייה הישראלית והוא המתרגם הראשון של היידגר לעברית. והוא סופר ומנהל בית ספר, ששניים מתלמידיו יגאל אלון ויצחק רבין הייתה להם השפעה מסוימת, ועימות מאוד גדול עם שלמה צמח.

שלמה צמח ייצג בארץ את המסורת שאומרת: אל תעשו פולחן ממדינה, הוא מייצג את המסורת הזאת ותקראו מאמרים שלו, למה לא צריך להקים מדינה יהודית ב 1948. הוא מסביר: אנחנו לא בשלים לזה; כדאי שנעבור עוד בית ספר תחת המנדט הבריטי; אין מנדט טוב יותר מאשר המנדט הבריטי וחוץ מזה המלחמה הזאת יוצרת שורשים שלא נוכל לצאת מהם.

אני שמח שלא שמעו בקולו של צמח, למרות שאת חכמתו אני לא יכול לשכוח, אבל אתם מבינים שכדורי, שדרך אגב היו שני כדורי כפי שאתם יודעים, כדורי אחד היהודי וכדורי אחד הערבי. כדורי אחד בשכם וכדורי אחד במקום של סג'רה. היו שני בתי ספר במקביל, כי אדון כדורי שנתן את הכסף, הברטים אמרו שלא יכול להיות שניתן כסף רק לחינוך יהודים. אתם יודעים שבשלטון המנדט מס הכנסה שילמו היהודים, אבל את החינוך שמו לערבים ואני שמח על זה. רק היהודים שילמו כי פשוט היו להם הכנסות והערבים לא שילמו מס הכנסה כמעט. אז זה בית הגידול.

יצחק רבין מהבחינה הזאת מגיע לפלמ"ח. עכשיו אני צריך לספר לכם משהו, שני דברים שהם חשובים לענייננו: 1. כידוע לכם ב-1941 קם הפלמ"ח בשיתוף פעולה עם הבריטים ואחרי שנגמר סיפור אל-עלמיין, שתכף אני אחזור אליו, הבריטים אמרו שלא צריכים יותר את הפלמ"ח, ואז בא טבנקין, זאתי ההיסטוריוגרפיה הראשית של הפלמ"ח, בא טבנקין ואמר: אנחנו לא מחסלים את הפלמ"ח, נשלח אותו לקיבוצים.

2. לפני עשרה ימים פתחתי את הארכיון, זאת אומרת, אני עכשיו כותב את ספר המאה של דגניה, בארכיון של דגניה, מצאתי כך – השנה 1939. מתחילת מלחמת העולם השנייה כל נציגי עמק הירדן יושבים, ומחליטים להקים יחידה של אנשים שיהיו בקיבוצים ויתמסרו לעניין הביטחון, ממש הפלמ"ח, יש להם רק בעיה אחת - להשיג 60 סוסים ובגלל זה אני יודע על זה כי זה מכתב שמבקש ממישהו להשיג כסף ל60 סוסים, כי את זה הקיבוצים לא יכולים לשלם. קודם כל הפלמ"ח לא נוצר בשביל מלחמת העולם השנייה, אלא הוא נוצר בשביל משהו אחר, בהד. כמו שאני יכול להגיד לכם קרה אותו הדבר בשנת 1931: מתבוללי גרמניה, יהודים מתבוללים בגרמניה, החליטו שבשביל השם הטוב של העם היהודי בגרמניה הם חייבים לשלוח לארץ נערים, כדי שילמדו חקלאות ויחזרו לגרמניה להוכיח לגרמנים שהם גם יודעים לעבוד את האדמה, והם ביקשו מהקיבוצים לקלוט את הנערים האלה. השליחים בגרמניה אמרו: "טוב שיבואו לפה, ויכנסו לעניינים". מי שיזם את הדבר הזה, הכין את החברה והכין את הפדגוגיה והכל, יום חנוכת החברה הזאת, שכמו שאמרתי לכם לא הייתה ציונית, היה היום שבו הנאצים עלו לשלטון. בדיוק באותו היום עלו הנאצים לשלטון ובחבורה הזאת הייתה עליית הנוער, אם כי עד היום אתם תשמעו את צאצאיה של אותה מייסדת - רחה פריאר, שעשתה את זה ממניעים לא ציוניים בתכלית, איך גנבו לה את עליית הנוער, פשוט גנבו לה. ממש אתה מכין לדבר א', שפתאום משרת דבר ב'.

עכשיו חשוב לי להזכיר משהו, ועכשיו אנחנו כבר מגיעים לבית הזה. בשנת 1940, מנו שלושים שנה לדגניה. אמרתי לעצמי, "אתה כותב ספר על דגניה אז תסקור את השנים שיש חגיגה; בוא נראה על מה חגגו כל שנה": ב1930 הקימו גלעד באום ג'וני, שקיים עד היום בחלקו, שבאמצע. מה אמרו? שימו לב: אנחנו לא יודעים אם דגניה תישאר, אם יהיה מצב שדגניה תחרב, אנחנו מבקשים שיהיה גלעד, שהחוקר בעתיד יבוא ויגלה את הגלעד ואולי אז יתחשק לו לחקור מה קרה במקום הזה.

אז אתם מבינים מפה, שהסיפור של הארץ ב1940, 1941, היה סיפור שאני עוקב אחריו. אני לא אכתוב על זה אף פעם, בגלל שפשוט אין לי זמן התחיל לחקור את כל הסיפור הזה, אבל אני בודק ביומנים את כל המפגשים שנעשו על השאלה, איך לפנות את ארץ ישראל. מה שנשאר מזה בזיכרון ולא במקרה, זה המצודה על הכרמל, שלא היה דבר כזה. זה השרטוט שאף פעם לא בוצע, אבל מה שכן - דיונים על הפינוי, האם אפשר לפנות את הילדים ואת הנשים מפה? כשתמיד הבעיה הייתה - אין לאן, אבל מתקיימים דיונים בכל הארץ. במיוחד כשמתברר שהבריטים מודיעים שקו הנסיגה אחרי מצריים, מדלג על ארץ ישראל. כלומר, אם יכבשו את מצריים, הם מתפנים לעיראק. אחד מהאנשים הכי יקרים לי בקורות ארץ ישראל, מבקש, מנהל משא ומתן עם המנדט הבריטי כדי שהמנדט הבריטי יודיע שבעימות בין הנאצים לבעלות הברית הישוב היהודי נייטרלי, אתם מבינים? בתוך הסיטואציה הזאת מתחילות להגיע כל הידיעות על השואה. בדגניה זה מופיע בצורה מאוד, מאוד מיוחדת: דגניה ב' מקבלת טלפון בספטמבר 1942: במשטרת צמח יש שתי בנות שחזרו מאירופה, אלו שתי בנות שיצאו לחופש ובמסגרת של החלפת השבויים - 69 איש שהוחלפו בין הבריטים לבין הגרמנים - החזירו את שתי הבנות האלה לדגניה ב', "הן מחכות לכן במשטרה, אין להן מה לאכול, קר להן. תביאו להן סוודרים". אתם מבינים שלא ראו אותן שלוש שנים, שנתיים ומשהו. 69 האנשים האלה שהגיעו אז לארץ, הם המספרים הראשונים. בכל הפרוטוקולים של דגניה, מצאתי רק רישום אחד: "הערב באו שתי הבנות מדגניה ב'. הן לא יודעות לספר, אבל מה שהן מספרות זה דבר נורא". הדבר הזה זה חשוב לי כדי להסביר מה זה רבין. בסופו של דבר, אתם יודעים שהייתה פלוגה של הפלמ"ח בגליל, היא שיחקה כדור-עף עם פלוגה אחרת, כמעט ניצחה, הגיע ג'יפ ועצר את משחק הכדור-סל, לחש משהו באוזן למפקד, והמפקד הודיע לפלוגה, אתם יורדים לנגב לעצור את רומל. הפלוגה הזאת היגיעה לדרום ומצאה שלא שלחו לה נשק לאימונים ומזה נולד רק משפט אחד בשיר "רבותי ההיסטוריה חוזרת", שבמקלות קפא"פ היו צריכים לעצור את רומל. "אל הנגב פלוגונת נשלחה - עם מקלות כתחליף לרובים" - כן, זאתי הסיטואציה, ומה עולה בדעתכם - שהחברה האלה היו מטומטמים? שהם לא הבינו שעם מקלות אי אפשר ללכת נגד רומל ? אז התוצאה הייתה שחלק הלך לצבא הבריטי. הפלמ"ח התפלג, נקרע לשניים, כי אמרו בצדק - תשמעו, זה מצחיק אם זה לא עצוב. מי שהשתתף בדבר הזה הבין עד כמה גדולה החולשה של הישוב בארץ. כל סיפור הציונות, יש לו משמעות במובן האחד: להגיד לעצמך איפה אתה נמצא? מה עומק המחדל שבו אתה חי? מה היכולת שלך לא לקבל שיתוק לנוכח המחדל? וזה מה שקרה להם. עכשיו אני צריך פה להגיד לכם עוד דבר אחד, הפלמ"ח מאוד, מאוד ידוע בזה שהוא סייר לתוך סוריה, אתם זוכרים? המפקדים יצאו עם ארבע עיניים וחזרו עם שלוש. מה שלא יודעים זה שזו הייתה תבוסה אדירה. הצרפתים של לבנון וסוריה הכו שוק על ירך את האוסטרלים והניו-זילנדים, והפולנים, כולם. זה היה ממש על עברי פי פחת, אבל במזל כולם, הלו זה היה בהקשר של המרד בעיראק. אתם מבינים שזה נגמר בשוק, אבל אני רוצה שתדעו, שאז פינו את כל הילדים מהגליל. תל חי מספר שתיים קרתה אז. הישוב ידע יפה מה הוא בעצם עומק התבוסה שרק יכולה להיות, לכן בהרבה בחינות המון מהשגיאות שלנו האמיתיות, על מה הישוב יכול היה לעשות?

צריך בדיוק לדעת שעד שמסתיים סיפור אל עלמיין, היכולת להאזין לאסון קטנה. ופה נולד הפלמ"ח. עשיתי לכם מין סיבוב, עכשיו אני אגיע לנקודה אחרונה בעניינים האלה, כלומר, היום קוראים את מלחמת העצמאות: "מי היה הטיפש שלא ידע מי ינצח במלחמה?" כך קוראים היום את המלחמה הזו. הגורל של הארץ היה ידוע מראש, והמלחמה הזאת, מלחמת העצמאות הייתה מלחמה, שעשו אותה אנשים שידעו איפה נמצא הכוח ובמידה והיו תבוסות,אלו לא היו תבוסות - אלו היו מחדלים. אני מציע לכם לקרוא את מלחמת העצמאות, פרק אחרי פרק. קרב אחרי קרב. את כל הקרבות, ואז לראות עד כמה שזה לא היה ברור מראש. כשהאמריקאים אמרו אנחנו לא רוצים לתמוך בחלוקה יותר, כי קיבלנו מקורות מודיעין, היה להם מודיעין לא רע. לפחות לגבי רבין, אני צריך להודות שרבין ידע את הקרקעית, עד כמה קרובה התבוסה לניצחון, עד כמה הם קרובים אחד לשני, וזה דבר שהוא חי אותו כל ימי חייו - איך להיות איש שמודע לכל זה ולהיות איש שלום - זאתי קינתו האישית של רבין. איך לא להישאב לתוך הידיעות הנוראות האלה ולהוציא מזה משהו אחר, לפי דעתי זאת הייתה גדולתו האישית של רבין.

ועכשיו אני רוצה להקדיש את החלק האחרון של דברי למפגשי עם רבין. ב1969 יצאתי לשליחות בארה"ב. את רבין הכרתי, ככה באופן כללי, כמו שכל הארץ הכירה את רבין. לא ידעתי מי כתב לו את הנאומים. ישראלי נוסע לארה"ב מגיע ללב התקוממות הסטודנטים. כל הסערה והנוער וה- New-leftוכל הדבר הזה, יש לי תנועת נוער וכולם שמאלנים. מגיעה תשדורת משגרירות ישראל מוושינגטון. יצחק רבין: "תדאגו לזה שהנוער הציוני לא יצא להפגנות נגד ויאטנם, זה יפגע באינטרסים של ישראל". והם מגיעים אלי. קוראים לי: "לצאת להפגנה או לא לצאת להפגנה?". אני אומר להם: "תשמעו, אני רוצה לדעת אם אתם יוצאים להפגנה עם הדגל הציוני או כדי לא להניף את הדגל ציוני". הם עונים: "אנחנו יוצאים עם הדגל הציוני". אני אומר להם: "בסדר תצאו. אני לא חייב להסכים אתכם. אתם צריכים לצאת. אם אתם מרגישים כציונים שאתם צריכים להשתתף בהפגנות נגד ויאטנם - תצאו". עוד פעם אני מקבל מתז כזה קר מהשגרירות, רע כזה. בסדר. ב-1970 מכנס רבין את כל השליחים בניו- יורק. יום חורף קר, זה מאוד חשוב האקלים פה מאוד, מאוד חשוב כי מה שנשמע עכשיו - יצחק רבין קם ומתאר לנו את מלחמת יום הכיפורים. זה היה לילה נורא. חורף בחוץ וחורף בפנים, והאיש מסביר לך בדיוק מה יקרה, איפה יהיו הטילים, ומה היכולת המוגבלת שלנו לעמוד מול הדבר הזה, ממש תיאור סיוטי. אני חוזר הביתה. אני אומר לאשתי: "תשמעי, בואי נחזור הביתה". לא שחשבתי שאני יכול לגאול את עם ישראל, אתם יודעים שאני חייל קטן מאוד, אבל להיות שם. ואח"כ נגמר הסיפור, אתם יודעים מלחמת ההתשה נגמרה, אני חוזר הביתה, ביום השני של מלחמת יום הכיפורים, שמתברר לי מה קרה שם זה חוזר אלי כמו שתיארתי לכם קודם. זאת לא הייתה הפתעה, כי רבין תיאר את הכל, ואני במשך השנים התחלתי להגיד לעצמי: "תשמע, אתה ממציא". אתם מבינים, זה לא יכול להיות שזה היה. לימים קראו לי לתכנן את מוזיאון בית אלון. היוזמה הייתה של בגין ורבין, ורבין היה ראש הועד המנהל. מי היה הועד המנהל? מטה הפלמ"ח, כולם ישבו שם, כל הפלמ"חאים. מנתי מגד השמאלן ועד גנדי מהימין, כולם ישבו ורבין ישב בראש. ככה שהרגשת שאתה בעצם במטה הפלמ"ח. אז קודם כל התברר לי דבר מאוד, מאוד מוזר, בכל שנה היינו נפגשים, ולי הייתה איזושהי תכנית וכל שנה רבין היה אומר בדיוק את אותו המשפט: "בשנה שעברה לא הבנתי כלום. עכשיו אני מבין יותר", אבל זה תמיד חזר על עצמו, טקסט גמור. הייתה תקופה שאני האמנתי לו, אבל אח"כ התברר לי, בדקתי את זה בנגבה, הוא גם שם היה קשור למוזיאון, והתחלתי לחקור אותם מה הוא שואל, אני יודע מה הוא שאל אותי, והבנתי שהאיש הזה מבין פי עשר ממה שהוא אומר, בניגוד להרבה חברים במטה שלו, שאני לא אזכיר אותם. ואז יום אחד אני אומר לו: "יצחק, תעשה לי טובה, אני מוכרח לברר איתך - האם בליל החורף של 1970 אמרת את זה?" עכשיו, אתם צריכים לדעת דבר אחד לגבי יצחק רבין, שעד שלא למדתי את זה אני פשוט לא הבנתי, לאיש הזה היו שתי רמות של דיבור. רמה אחת כשהיה קר מסביב, שאנשים היו קרים כלפיו, אז הוא היה מאדים, כועס, מרכל, מפחיד. רמה שנייה כשהיה חם מסביב, יצאו לו דברים שפשוט לא יאמנו. כששאלתי אותו את השאלה הזאת על הערב, הוא ניגש אלי, חיבק אותי ואצלו זה היה דבר אסור בתכלית האיסור לחלוטין. הוא היה ידוע כאיש שהיה הולך למקלחת בקיבוץ בחצות כדי לא להיפגש עם אף אחד. הוא היה ידוע בכך. הוא חיבק אותי ואמר, "טוב שמישהו זוכר את הערב הזה", ומאז עברתי איתו דברים, שאין לנו זמן לעסוק בהם, אבל תמיד היה בינינו את אותו קשר המאוד, מאוד מיוחד, שנוצר בליל חורף קודר.

אני רוצה לסיים ולומר: מורשת רבין היא קודם כל המורשת הציונית ולהנחיל אותה, אתם יודעים, זה להנחיל פצע, להנחיל חלום, להנחיל מודעות, ולהנחיל נחישות ועשייה. תמיד ישאלו את המורשת הזאת: "מה זה?" והיא תמיד, אם היא תהיה נאמנה לעצמה, היא תמיד תקשיב לשאלות ותנסה מתוכן להגיע למה שאני קורא ראיית הנולד. ראיית הנולד זה לא מעין תחזית, זה לא הורוסקופ, זה לא פוטורולוגיה. ראיית הנולד זה לקרוא דבר כשהוא נולד והוא חלש והוא זקוק להמון אהבה, הוא זקוק לשלוח אותו לחיים ולשלוח אותו לצמיחתו ולשלוח אותו לגדילתו, ולשלוח אותו לאחריותו כלפי בגרותו, זה לראות את הנולד. לראות את הנולד זה לא להיות איש המופיע ואומר מה יהיה. זה ללוות את אלה שעושים את מה שיהיה.

תודה רבה.