ה9 בנובמבר וי"ב בחשוון

בזכות ההשתתפות במחאה בקיץ האחרון, הוזמנתי לנאום ביום הזיכרון לליל הבדולח, ה9 בנובמבר, ביישוב נס עמים. בטקס נכחו בעיקר אירופאים מהולנד וגרמניה, המגיעים לשם לשם לימוד עברית, מגורים זמניים בישראל וסיוע לניצולי שואה.
השנה ה9 בנובמבר נפל בדיוק על י"ב בחשוון, יום הזיכרון לרצח רבין, ואני בחרתי להתייחס לשני האירועים וגם למחאה החברתית בישראל של 2011.

הנה הנאום בעברית:

אני שמח להצטרף אליכם היום, בטקס האזכרה לליל הבדולח, ליל הפוגרום הארצי נגד יהודי גרמניה, ליל קשה לרוח האנושית. כיום, 73 שנים לאחר הלילה ההוא, אנו יודעים היטב, כי מעשי זוועה אינם מסתוריים ואינו פורצים באופן ספונטני, כי אם מגודלים ומטופחים. על פי הלוח העברי, היום הוא י"ב בחשוון, יום הזיכרון לרצח רבין.  אין ואקום בחברה האנושית, ואין זה פלא כי שדה הגידול המדושן של הפאשיזם הוא השדה הנטוש של הדמוקרטיה והאנושיות.

וכאשר אנו רואים מעבר לאשליית התגובה הספונטנית, אל תוך המנגנון החברתי, שמאפשר לילות בדולח וגרוע מכך, עלינו להתבונן חודשיים קודם, עת כשלונה של הועידה הבינלאומית באוויאן לאשר קליטה של פליטים יהודים. נקרא ברעד ונזכור את אשר נכתב בחודש יולי 1938 בגליון ה- Danziger Verposten:

"נוכחנו לדעת שביטויי חמלה כלפי יהודים נשמעים רק כל עוד יש בחמלה זאת כדי לפרנס כוונות עוינות כלפי גרמניה, אבל שום מדינה אינה מוכנה להילחם בנגע התרבותי שפשה באירופה המרכזית על ידי קליטת כמה אלפי יהודים. הוועידה מהווה אפוא הצדקה מלאה למדיניות הגרמנית כלפי היהודים".

גם כיום, המנגנון הוא אותו המנגנון.

הקלות שבה אנו מאשימים את הסובלים בסבלם: את העניים בעוניים, את החולים במחלתם, את הרעבים ברעבונם, את החלשים בחולשתם, היא ההצדקה השיטתית להמשכו של העוול.

הקלות של העלות מול התועלת.

הקלות בה אנו שואלים את השאלה "האם זה משתלם ?" לובשת ופושטת צורות.

כאשר אנו הישראלים שואלים בנחת, "האם משתלם לקלוט עובדי קבלן להעסקה ישירה ?", לרוב איננו רואים כיצד שאלות כאלו מתעצמות מסביבנו: "עד כמה משתלם להפיל רודן ודיקטטורה ? עד כמה משתלם לנצח את האיידס, והמלריה ? עד כמה משתלם לקנות בגדים מסדנאות יזע ? האם זה חכם להציל את אפריקה ? "

בזמן שמה שבאמת חכם, ולא פחות מכך, גם מוסרי, הוא לשנות את השאלה.

מבחינתי, השאלה השתנתה לפני 16 שנה. כנער בן 15, כמדריך בתנועת הנוער העובד והלומד בישראל, הוזמנתי להשתתף עם התנועה בעצרת התמיכה בתהליך השלום, שכותרתה הייתה: "כן לשלום ולא לאלימות". אותו לילה היה ה4 בנובמבר 1995 שבסופו, נרצח ראש ממשלת ישראל ,יצחק רבין, בידי מתנקש יהודי קנאי.

לא השתתפתי בעצרת. באותו זמן, זה לא נראה לי מספיק חשוב. אך גם לא הזדהיתי עם אלו שקראו לשלום בית ולאחדות, מבלי להיות מחויבים באופן מוחלט לדמוקרטיה.

מאז אותו היום, למדתי כמה משמעותית היא האווירה הציבורית. למדתי כיצד מסע ההסתה האלים והגזעני כנגד רבין וממשלתו התנהל בישראל במשך שנים, למעשה ללא קושי. למדתי, כיצד להקיץ משינה נינוחה.

תנועת הנוער שלי, שלא הייתה מן השותקות, עורכת מאז חשבון נפש מעמיק בשאלה של עקדת יצחק. מדוע לא שאגנו חזק מספיק כאשר פורסמו העלונים ? מדוע לא יצאנו לרחוב בהמונינו כשמנגד צעדו מסיתים לצד ארון קבורה ? מדוע לא הוקענו מתוכנו את כל מי שמסרב לקבל את עול הדמוקרטיה ובוחר באלימות ? מדוע אנו הישראלים בוחרים במנהיגים אשר נטלו חלק פעיל במסע השנאה כנגד רבין, לתפקידים הכי בכירים בפוליטיקה הישראלית ? כיצד נציגים המתנגדים לדמוקרטיה הישראלית קנו להם מקום בכנסת ?

מאז יום הרצח, אני חלק מן המאבק החברתי בישראל.

כמי שמאמין בשוויון ערך האדם, של כל אישה ואיש, יצאתי גם אני בקיץ האחרון לאוהלים, להפגנות, להרצאות על כלכלה וחברה ולדרישה לצדק חברתי.

ומה שמעניין בקיץ האחרון בישראל הוא כיצד הבעיות השונות של מחיר האוכל, ומחיר הדלק, והזנחת הפריפריה, ומאבקי העובדים המאורגנים והבלתי-מאורגנים, והדרדרות מערכות החינוך והבריאות, ואפליית האזרחים הערבים, עברו תהליך של התלכדות, לדרישה אחת – ושמה צדק חברתי.

רבים מבקרים את החולשה הפוליטית של הדרישה הכללית לצדק. ייתכן שיש בזה אמת.

אך השינוי בקיץ האחרון בישראל לא התרחש בפוליטיקה הישראלית. הוא התרחש ברחוב הישראלי.

כי כשיצאנו לכיכרות ופתחנו אוהלים ונפגשנו – דוברי עברית ורוסית וערבית ואמהרית, צעירים בעיקר, אך גם מבוגרים וזקנים, בני המעמד הנמוך ובני המעמד בינוני, תושבי תל-אביב ותושבי קריית שמונה – ראינו מקרוב שההבדלים הרבים בינינו אינם כל כך גדולים כמו שנטינו לחשוב, ושהמשותף בינינו אינו כל כך קטן. הישראלים החדשים, קראנו לעצמנו, ותקשורת ההמונים מיהרה לאמץ את המושג, וכדרכה, מיהרה להשליך אותו אל פח האשפה.

השינוי הזה לא יושג בקלות, מפני שעמוק פנימה, אנו עודנו "ישראלים ישנים": במשך עשרות שנים מכרנו את הפוליטיקה של הסולידריות, בפוליטיקה של הסחורה ובפוליטיקה של זהויות נפרדות. אנו, שאימצנו את תרבות התחרות הדרוויניסטית ומבדרים עצמנו בדימויים טלוויזיוניים של הישרדות ומלחמת הכל בכל. אנו, שראינו את עצמנו, כניצולים הנאבקים זה בזה על מקום טוב יותר, בתוך ספינה שטובעת לאיטה, לא נשתנה בקלות לאנשים המייצבים ביחד את הספינה, ומעלים אל סיפונה ניצולים נוספים מספינות שטבעו.

אך מאז הקיץ האחרון, אנו יודעים שזה יכול לקרות. זו אינה רק קריאתם של סוציאליסטים, או של אנשי האיגוד המקצועי, או של כמה כמרים, כדבריו של מרטין נימולר.

אנו שומעים כיום את הקריאה בכל רחבי העולם לשנות את השיטה הפסולה שבה המוות מאיים על מיליארד איש בעולם השלישי, עקב רעב, מחלות ומלחמות, וגם על מיליארד איש בעולם השבע, עקב הזנחה, תזונה לקוייה והיעדר טיפול רפואי.

כן, זה העולם בו אנו חיים כיום וזוהי הצומת שבה אנחנו עומדים: האם המצוקות הללו, שנוצרות בעיקר ע"י ממשלות שנבחרות באופן דמוקרטי, יולידו מחדש את שלטון הקנאות, השנאה, הטרור והאלימות או יובילו לאיחוד הכוחות נגדן, ושיתוף פעולה במציאת הפתרונות ?

לסיום, אחזור על הדברים שקראתי בגיל 15 מכתביו של יצחק שדה:

"הטל עצמך על כף המאזניים, המאזן ישתנה".

תודה רבה.

שביל זכוכיות שבורות לציון ליל הבדולח בנס עמים