תוויות

פוסט אורח - אוסקר ויילד: נפש האדם בסוציאליזם

לפני כמה זמן נשאלתי ברשת אם יש קטע קצר שמסביר מהו סוציאליזם. מציאת קטע כזה הסתברה כלא פשוטה בכלל. אפשר לראות בסוציאליזם תנועה מודרנית שהתחילה מן הרעיון של שינוי היחסים הכלכליים בחברה המודרנית, אבל התפתחה לתנועה שדוגלת ברעיון שינוי נפש האדם, כלומר שינוי המצב האנושי מיסודו. כזה הוא מאמרו המרתק של אוסקר ויילד, "The Soul of Man Under Socialism", אך הוא כלל אינו קצר.

אני מפרסם כאן את תרגומו של יניב כרמל, לחלקים נבחרים מן המאמר המקורי העוסקים בנפש האדם בחברה סוציאליסטית. אני חושב שפרסום כזה יכול להציל מעט מכבודו של הרעיון, הנקשר כיום בתודעה עם החשוכות שבדיקטטורות, כאשר במקורו הוא מייצג עולם ערכים הפוך לחלוטין.



נפשו של האדם בסוציאליזם[1]
אוסקר ויילד[א]
פברואר 1891[2]

היתרון המרכזי אשר יצמח מכינונו של סוציאליזם הוא, ללא ספק, שיחרורו של האדם מההכרח המגונה לחיות את החיים על פי תכתיביהם של אחרים. הכרח זה, בסדר הדברים הקיים, מכביד על כל בן-אנוש, ומעטים הם המצליחים להימלט מפניו.
אחת לזמן מה מצליחים יחידי סגולה להתעלות. דרווין איש המדע, ביירון המשורר, רנאן המבקר, פלובר האמן-הנעלה – אישים גדולים-באמת שכאלה הצליחו להימלט מהדרישות המרובות והתאוותניות של אחרים, לעמוד ולהגשים את השלמות הטמונה בתוכם. זהו רווח שאין-לו-שיעור לאותם יחידים, וגם לעולם שנהנה מזיוָם. אלו הם, למרבה הצער, היוצאים מן הכלל. מרבית האנשים נאלצים – מכריחים אותם – להכפיף את חייהם לסוג נקלה של אלטרואיזם. מרבית האנשים מוצאים עצמם מוקפים בעוני מנוול, בכיעור, בהרעבה – שם הם חיים, בעבור אחרים...
...בסוציאליזם כל זה ישתנה, כמובן. אנשים לא יגורו במאורות רקובות, לבושים בסחבות; ילדים לא יגדלו בסביבות בלתי-אפשריות ודוחות, נשוכי-רעב ומחלות. והיה ותקרה קָרַה – לא ניתקל במראות הנוראים שאנו חוזים בהם היום: מאה אלף איש מחוסרי עבודה, מחזרים על הפתחים של שכניהם ובתי תמחוי שונים בנסיון להבטיח לעצמם חתיכת לחם ומקום לישון בו. בסוציאליזם תהא לכל חבר וחברה האפשרות להשתתף בעושר הכללי של החברה, והיה ותקרה קָרַה – לא יורע מצבו היחסי של אף אדם.
כך בענייני החברה – אך ערכו האמיתי והנעלה של הסוציאליזם הוא בעובדה שהוא מקדם יחידוּת[3].
הסוציאליזם, הקומוניזם – וכל שם אחר שיימצא לנכון – יחזיר את החברה למצבה הראוי, להיותה אורגניזם בריא; זאת על ידי הפיכת הרכוש הפרטי לעושר ציבורי והחלפת התחרות בשיתוף פעולה. כך יובטחו הקיום והרווחה של כל יחיד ויחידה בחברה, ושל החברה כולה – אלה הבסיס והאווירה ההכרחיים לחיים תקינים. אך על מנת להביא את החיים למדרגה עליונה יותר של שלמות נדרש משהו נוסף. נדרשת יחידוּת. אם הסוציאליזם יתגלגל לכדי עריצות, אם הממשלות יתחמשו בעצמה כלכלית כשם שהן חמושות כעת בעצמה פוליטית, אם העתיד צופן לנו עריצות תעשייתית מאורגנת – אזי העתיד גרוע מן ההווה. הסוציאליזם נועד לתקן את ההווה. בהווה זה אין מאפשרת עובדת קיומו של רכוש פרטי את התנאים הדרושים להיווצרות יחידוּת בהיקף רחב. כמובן שישנו מיעוט אשר משוחרר מההכרח לעבוד למחייתו, ובהיותו חופשי לבחור עיסוק המתאים לו מבחינת פנימיותו ונפשיותו מגשים את עצמו. אלו הם האנשים האמיתיים. האמנים, המשוררים, הפילוסופים, המדענים; בהגשימם את מהותם נגאל גם העולם, חלקית. אולם הרוב, משוללי הרכוש הפרטי, בהיותם נמצאים באופן תמידי על סף רעב, נאלצים לעבוד עבודה בהמית, אשר ודאי אין לכנותה פנימית או נפשית, רצועים באזנם לעריצות המקדמית, חסרת הסבירות והמשפילה של הצרכים החיוניים. אלו הם העניים; שם לא תמצא שמחת-חיים, עידון, הנאה, הוד או הדר. האנושות מפיקה מכח העבודה שלהם את צרכיה החומריים – ולאדם וצרכיו אין חשיבות כל שהיא. האדם נטחן עד דק במכונה שהוא עצמו מהווה רכיב קטן-לאין-קץ ממנה. האדם נכבש ונדחק תחת גלגלי החברה אשר מעדיפה אותו כך, שכן אדם שכזה יהא צייתן.
יש לציין שהיחידוּת המתאפשרת על ידי רכוש פרטי אינה לאו דווקא, ואף לא בדרך כלל, בעלת אופי נעלה או מצוין. וכן שבקרב העניים, הגם שנבצרת מהם השגת עידון או תרבות, רובם אינם משוללי סגולות. אחזקת רכוש פרטי הינה לעתים קרובות משחיתה – וזוהי כמובן הסיבה המרכזית להפטר ממוסד חברתי זה...
...נקל לראות כי כל צורה של סוציאליזם כפוי לא תועיל. בשיטה הנוכחית מתאפשר לאנשים רבים למדי לחיות את חייהם בדרגה מסוימת של חופש, אולם בקסרקטיני-תעשייה ועריצות כלכלית טוטאלית לא יתאפשר הדבר אף לא למתי-מעט. כיום חלק מהחברה חי חיי עבדות הלכה ולמעשה, אך אין להציע את הפיתרון בכך שהחברה כולה תשועבד. יש לאפשר לכל אדם לבחור את עיסוקו, ללא מורא וללא כפייה. אדם העובד תחת כפייה אינו עושה טוב; לא לעצמו, לא למושא עבודתו ולא לחברה. ובמונח "עבודה" הרי שאני מתכוון לכל פעילות אנושית באשר היא.
קשה לי להעלות על דעתי כי ישנם בימינו סוציאליסטים אשר יציעו ברצינות שפקח יוודא כי אנשים השכימו לעבודתם וכי הם עבדו את מלוא מכסת השעות שנקצבה להם. האנושות התקדמה הלאה מאופן פעולה זה אותו היא מייחדת לאלו שהיא מגדירה כעבריינים. אמנם, להפתעתי, רבים מהרעיונות הסוציאליסטיים שאני נתקל בהם מוכתמים בסמכותניות, ולעתים אף בתוים של כפייה. כמובן שסמכותניות וכפייה אינם באים בחשבון. התאגדות אנושית חייבת להישאר רצונית, וולונטרית. רק בהתאגדות האנושית הרצונית מתעלה נפשו של האדם.
ניתן לשאול: באילו מובנים תקודם היחידות עם ביטולו של הרכוש הפרטי? הרי ראינו כי היחידות של ימינו תלויה ברכוש הפרטי. כך לדוגמא, אנשים כביירון, שלי, בראונינג, ויקטור הוגו, בודלייר ואחרים, יכלו להגשים את אישיותם בצורה פחות או יותר מלאה; אף אחד מהאנשים האלו לא השכיר את כח עבודתו אף לא ליום אחד במהלך חייו. נחסכה מהם חרדת העוני. היה להם יתרון אדיר. האם הסרת יתרון זה אשר קיים כעת ליחידים תקדם או תסיג-אחור את היחידות? לצורך התשובה נניח שסילקנו את עובדת הרכוש הפרטי. איזה יתרון יצמח ליחידות מכך?
כך: בתנאים החדשים היחידות תהיה נגישה הרבה יותר, חופשיה יותר, נעלה יותר, מזוקקת הרבה יותר ממה שהיא כיום. ואין אני מדבר על החירות שהתממשה במחשבותיהם של המשוררים הנעלים שהזכרתי, כי אם בחירות המעשית, ביחידות הקיימת בכח, בפוטנציאל האנושי הגלום בכלל האנושות. הרכוש הפרטי אך בילבל והחליף בין מהותו של האדם ונכסיו; בכך הסתיר מעין כל את היחידות האמיתית של כל האנשים, הוליך אותה לעברי פי פחת. כאשר הרווח הפך ליעד המרכזי של פעילות האדם, תחת צמיחה, התבלבלו היוצרות. האדם החל לחשוב שהדבר החשוב הוא שיהיה לך, ולא להיות. השלמות האנושית טמונה לא במה שיש לאדם אלא במה שיש באדם. הרכוש הפרטי מחץ את היחידות וכונן תחתיה יחידות שקרית. הוא הדיר אוכלוסיות שלמות מאפשרות היחידות אם על ידי הרעבתם ואם על ידי השחתתם. עד כדי כך הוחלפו נפש האדם עם רכושו שהמשפט האנגלי מייחס חומרה רבה יותר לפגיעה בדמים מאשר להקזת דם... ...מן הראוי כי הדבר היחיד שיוכל לפגוע באדם הוא אותו אדם עצמו. אין לאפשר לשום כח שבעולם לשדוד את האדם מחירותו, מ"רכושו" הטבעי – נפשו...
אם כך, עם ביטולו של הרכוש הפרטי תתקבל יחידות אמיתית, יפה, בריאה. אף אחד לא יבזבז את חייו על צבירת דברים, או סמלים של דברים. האדם יחיה. חיים הם דבר נדיר מאוד בעולמנו; הרוב שורדים, ותו לא....
זה יהיה דבר נהדר לכשנחזה בו – אישיותו האמיתית של האדם. היא תגדל ותעלה ותתקדש, כפרח, כעץ. לא יהיו בה סתירות, לא וכחנות או קטנות. היא לא תשאף להוכיח דבר, אך תדע הכל. היא לא תטריד עצמה בידע כי ברשותה חכמה. ערכה לא יסולא בפז וחומר. לא יהיה לה דבר ובה בעת יהיה לה הכל. ככל שתיקח ממנה לא תחסר – עד כדי כך תהיה עשירה. האישיות האמיתית של האדם לא תחטט ותתעסק עם האחר, ולא תבקש שהאחר ידמה לה. אך היא תעזור לכל, כשם שדברים יפים עוזרים לנו לחיות, בהיותם מה שהם. האישיות האמיתית של האדם תהיה דבר נהדר. נהדרת כאישיותו של ילד...
"דע את עצמך!" היה כתוב על סיפו של האורקל בדלפי, בעולם האתמול. על סיפה של האוטופיה אשר תיכון בעולם המחר יהא חקוק "הייה עצמך!"...
אכן, היחידות טומנת בחובה שלל אפשרויות. הסוציאליזם מייתר, לדוגמא, את רעיון המשפחה. עם ביטולו של הרכוש הפרטי תעלם הצורה הנוכחית של נישואין – וזה חלק מהתוכנית. היחידות מקבלת רעיון זה והופכת אותו לנעלה; היחידות היא המאפשרת המרת הכבלים החוקיים הקיימים בצורה חדשה של קשר בין גבר לאישה – צורה יפה יותר, נהדרת יותר נאצלת וחופשייה...
היחידות תירכש באמצעות הסוציאליזם. או אז יהיה על המדינה לחדול משלטון... אך אם המדינה תחדל מלשלוט – מה עליה לעשות? על המדינה להיות התאגדות וולונטרית לייצור וחלוקה של מצרכים חיוניים. על המדינה לייצר דברים יעילים. על היחיד לייצר דברים יפים. הזדמן לי לאחרונה לשמוע ולקרוא כמות נכבדה של דברי הבל סביב הכבוד הנעלה של העבודה הגופנית; עלי לומר דבר מה בעניין זה. אין שום דבר נאה או מכובד בעבודה פיזית כעיקרון, ומרבית העבודות הפיזיות הינן שפלות למדי. פעילות שאינה מסבה הנאה לאדם מזיקה לו נפשית ומוסרית, ומרבית צורות העבודה בימינו אינן מהוות מקור לעונג. לנקות רחוב מזוהם במשך 8 שעות ביממה זו פעילות מגעילה, וכך יש להתייחס אליה. לנקות אותו מתוך שלמות נפשית, מוסרית או גופנית – נראה לי בלתי אפשרי. לנקות אותו בשמחה – זה רעיון מזוויע. לאדם ייעוד נעלה מהעברת עפר ממקום למקום. משימות מסוג זה יש לייחד למכונות.
ואין לי ספק שכך יהיה. עד כה היו בני האדם עבדיהן של המכונות, במידה מסוימת. יש בכך משהו טראגי, בעובדה שברגע שהאדם המציא את המכונות שאמורות היו לעשות במקומו את עבודתו – הוא החל לרעוב. זוהי, כמובן, תוצאה ישירה של שיטת הקניין הנוכחית ושיטת התחרות "החופשית". לאדם אחד מכונה שעושה את עבודתם של 500 איש ואישה. כתוצאה מכך 500 איש ואישה מפוטרים מעבודתם; בהיותם מורעבים הם פונים לדרך הפשע לצורך קיומם. בעל המכונה צובר את תוצרי המכונה ותפוקותיה הכספיות, ויש לו פי 500 יותר ממה שהוא צריך, או אפילו רוצה. לו הייתה המכונה רכוש הכלל – הכלל היה מרוויח ממנה. היא הייתה יכולה לאפשר כל כך הרבה לקהילה שזה רכושה. על כן כל משימה פיזית, מונוטונית, משעממת, מטריחה, שאינה מסבה הנאה לעוסק בה צריכה להיות נחלתן של מכונות... בתנאים הנכונים המכונות ישרתו את האדם, תחת להתחרות בו... כך, בעת שנשים וגברים ישעשעו עצמם, או יפיקו הנאה מתורבתת – שהיא תכלית הקיום האנושי; היא ולא עמל – או ייצרו חפצים יפיפיים, או יקראו בספרים נהדרים, או פשוט יתבוננו על העולם בהערצה ובעונג, בה בעת יעסקו המכונות בעבודה החיונית... כאשר אנשי המדע יפטרו מתכתיבים מוסרניים הקובעים את עבודתם בימינו הם יתפנו ליצירתן של המצאות נפלאות, לשמחתם ולשמחת כל אחד אחר. לדוגמא – מחסני אנרגיה אדירים יוקמו, מחסן לכל עיר, ולכל אדם יתאפשר להמיר אנרגיה זו לחום, תאורה, תנועה, על פי רצונותיו וצרכיו. האם זו אוטופיה? מפה של העולם אשר אינה כוללת את הארץ הקרויה "אוטופיה" אינה ראויה לשרטוט; שכן היא אינה כוללת את הארץ אשר האדם חותר אליה בכל עת – חותר וגם מגיע. וכאשר הוא נוחת על חופי האוטופיה הוא משקיף קדימה, אל אוטופיה חדשה, טובה יותר, נאצלת יותר, והוא מפליג אליה, הלאה. התפתחות וקדמה הן ההגשמה של האוטופיה...
...לכשתוגשם היחידות – או אז תתגשם גם החמלה[4], והאדם ישתמש בה באופן ספונטאני ונדיב. החמלה הייתה בלתי-נגישה עבור בני האדם עד כה; הם השתמשו בה כתגובה לכאב בלבד, וזוהי אינה צורתה הגבוהה של החמלה. כל חמלה היא מצוינת אך חמלה לכאב היא הפחות מצוינת מכולם. היא מוכתמת בחשיבות-עצמית, היא אינה מעוררת חיות. יש בה מרכיב של חרדה לעצמנו, שמא נִדַמֵה למצורע או לעיוור ונמצאנו מופקרים. יש בה, בחמלה לכאב, משהו מגביל מאוד. על האדם להזדהות – לחמול – עם כוליות החיים, ולא רק עם פצעיהם; יש לגלות חמלה לאושר, ליופי, לחיוּת, לארוס, לבריאות, לחופש. זהו רגש שקשה יותר לבוא בקרבו. נדרשת חוסר אנוכיות מלאה לשם כך. כל אדם יכול להזדהות עם כאבו של חבר, אך נדרש מבנה נפשי אחר, של יחידות אמיתית, על מנת להזדהות עם אושרו...
...ישו לא מרד בממסד. הוא קיבל את סמכותו של הקיסר הרומי ושילם שלמונו; הוא קיבל את סמכות הממסד הרבני היהודי ולא הגיב לאלימות כנגדו באלימות מצדו. לא הייתה לו תוכנית לבנין מחדש של החברה. אולם לעולם המודרני יש תוכניות שכאלה. קיימות תוכניות להפטר לצמיתות מן העוני ומחלותיו. יש לעולם המודרני תוכנית להפטר מן הכאב – ונזקיו. הסוציאליזם והמדע הינן מכשיריו הנאמנים של עולם זה, לצורך השגת מטרתו – יחידות המתרוננת באושר. יחידות מלאה, גדולה ויפה מכל יחידות שנראתה בעולם שקדם. לכאב אין חלק בשלמות, הוא רק מתריע במחאה על חסרונה. הוא מצביע על עוול, אי-צדק וחוסר-חיות. כאשר עלוקות אלו יוסרו מגופו של העולם ייעלם הכאב. זו עבודה גדולה – והנה, היא כמעט והושלמה. העלוקות פוחתות מדי יום.
האדם לא יתגעגע אליהן. שכן חיפושינו אינם אחר כאב או עונג, אלא פשוט אחר חיים. תמיד חיפשנו חיים מלאים, חזקים, מושלמים, מלאי הנאה, משוללי סבל, בלא הטלת מגבלות על עצמנו ואחרים. כאשר ניתן יהיה לאדם לחיות כך הוא יהיה שפוי יותר, בריא יותר, מתורבת יותר – יותר הוא עצמו. ההנאה היא מבחנו של הטבע – סימן לשביעות רצונו. כאשר האדם מאושר הוא נמצא בהרמוניה עם עצמו וסביבתו. הסוציאליזם מקדם את היחידות המלאה שמשמעותה הרמוניה מושלמת; ...הקולות היחידים המושלמים ישתרגו באהבה לכדי מקהלת קולות הרמונית ומושלמת...



עריכה ותרגום: יניב כרמל
תמוז תשס"ז, יולי 2007

[1] The Soul of Man Under Socialism. מובאים כאן קטעים ערוכים של המאמר המלא אשר מחזיק עמודים רבים. הקטעים שהושמטו עוסקים בעיקר בביקורת האומנות, בפרשנות נוצרית ואמירות הנוגעות לסוגיות פוליטיות קונקרטיות של העשור האחרון במאה ה-19. הקטעים שתורגמו נוגעים בעיקר לתמונת העתיד האוטופית אשר ויילד מייחל לה עם כינונו של הסוציאליזם באנגליה.
[2] פורסם לראשונה בדו-שבועון אנגלי בשם "פורטנייטלי ריוויו". פורסם שנית כספר ב-30 למאי 1895, 5 ימים בלבד לאחר שהורשע ב"הפקרות גורפת", הכינוי שנתן המשפט האנגלי למערכות יחסים הומו-סקסואליות.
[3] המושג יחידות הוא תירגום של Individualism, אינדיבידואליזם. זהו המושג המרכזי בתפיסתו של ויילד את הסוציאליזם ולכן לצורך הבנה מלאה של התייחסותו לעניין חשוב להדגיש את הפער בין המילה העברית יחידות לאינדיבידואליזם. לטעמי – יחידות מבטאת נכונה את כוונתו של ויילד, אף יותר מהמלה האנגלית המקבילה.
[4] Sympathy

[א] אוסקר ויילד נולד בשנת 1854 בדבלין שבאירלנד. במהלך לימודיו הגבוהים – למד "לימודים קלאסיים" בהצטיינות – הצטרף מבחינה רעיונית לתנועה האסתטית, שהייתה זרם רעיוני מוביל באמנות בבריטניה ובעולם בכלל. הצטרפות זו כללה פיתוח אורח חיים "אסתטי" – הוא גידל שיער ארוך, קישט את חדרו בנוצות טווס ובחמניות וכו'. בהמשך החל להרצות בנושא האסתטיקה והפך לדמות ציבורית מוכרת. הוא החל לפרסם שירים, סיפורים, מאמרים ומחזות בשנת 1881 ולאט לאט צבר פירסום, הכרה וקהל אוהדים. למשך תקופה היה גם עורך של העיתון "עולם האישה". בשנת 1884 התחתן אוסקר ויילד עם אישה בשם קונסטנס לויד ונולדו להם שני בנים: סיריל ו-ויוויאן. במהלך השנים קיים מערכות יחסים עם גברים, חלקן ידועות למדי בציבור. מערכת היחסים הראשונה שלו עם גבר אחר הייתה כנראה עם חברו הטוב רוברט רוס, ומערכת יחסים נוספת הייתה עם בחור צעיר ממנו בהרבה – הלורד אלפרד דאגלס, אותו כינה תמיד "בוסי". אביו של דאגלס, הלורד קווינסברי נחרד מעצם קיומה של מערכת היחסים הזו ופעל להפסיקה, לרבות נסיון לחבל בביצוע מחזותיו ונסיון לפרסם את דבר "דרכיו ומנהגיו" של ויילד. הלורד קוינסברי השאיר לווילד פתק במועדון החברים שבו היה חבר ובו הוא מכנה אותו "סדומאי"; זה היה בפברואר 1895. בהתייעצות עם חבריו, כולל הלורד דאגלס, החליט לתבוע את קווינסברי במשפט דיבה. המשפט התנהל תוך התעניינות ציבורית רבה אך כשהתחוור לויילד שהוא צפוי להפסיד הוא משך את התביעה. עם סיום המשפט הגיש הסקוטלנד יארד בקשה לעצרו ולשופטו בגין "הפקרות גורפת" (Gross Indecency), הכינוי שנתן המשפט האנגלי למערכות יחסים הומו-סקסואליות. בעקבות ההרשעה נגזר דינו של ויילד לשנתיים של עבודת פרך, שנתיים שהובילו להרס מעמדו, התפרקות משפחתו, אבדן כל רכושו ופגיעה חמורה בבריאותו. אשתו שינתה את שם משפחתה. לאחר שחרורו במאי 1897 הדיר עצמו מחוגי הספרות, התרחק מאנגליה וחי חסר פרוטה תחת שם בדוי (סבסטיאן מלמות'). על ערש דווי המיר דתו לקתוליות. ויילד נפטר מדלקת קרום המוח ב-30 לנובמבר 1900, אשר נטען כי מקורה בעגבת. במהלך כליאתו כתב מכתב לדאגלס שהתפרסם לאחר מותו תחת הכותרת שהוא העניק לה – "ממעמקים" (De Profundis בלטינית). בשורות האחרונות של מכתב זה נכתב:

החברה, כפי שהיא מסֻדרה עתה, אין לה מקום בשבילי, וגם אי-אפשר לה לתת לי איזה מקום בקרבה; אבל הטבע, שהמטר המתוק שלו יורד במדה אחת גם על הצדיק וגם על הרשע, בודאי שיהיו לו איזה חגוי סלעים, ששם אוּכל להתחבא, ועמָקים נסתרים, שבדממתם אוכל לבכות באין מפריע. בלילה יעלה את כוכביו, למען אלך לבטח את דרכי בחֹשך בַּנֵּכָר ולא אֶכָּשֵׁל, ואת רוחותיו יצַוה, למען ימחו את אותות עֲקֵבַי, ולא ימצֶאַני איש לרדוף אחרי. במים עזים יטהרני וּבְטַרְפֵּי עשב סרים ירְפָּא לי.




תוויות:

תגובות

הוסף רשומת תגובה

רשומות פופולריות